זמן

הילדה היתה חולה ונשארנו בבית. רק בצהריים הייתי צריכה להגיע למשרד לשעתיים למפגש רב משתתפים. הבאתי אותה מצויידת לעצמאות ועל אקמולי, וממש הצלחתי להקדיש זמן לכל ההתרועעות* שמצופה באירוע כזה. היא אקססורי שמאוד מקל על שיחות חולין: כמעט כל שיחה הגיעה מתישהו למחמאות על הילדה היפה (היא התביישה מכדי לדבר, כך שלא ידעו עד כמה היא חכמה גם).

אחד העמיתים שלי שאל בת כמה היא ואז שאל האם זו הילדה שהיתה בבטן כשלימדתי אותו. לכמה רגעים שיחזרנו את הסימסטר ההוא, שבו הבטן שלי הלכה וגדלה עד שהיו שחששו מירידת מים דרמטית בכיתה אבל הספקתי אפילו לבדוק את מועדי ב'. אמרתי לו שאם הוא היה שואל אותי מתי זה היה, הייתי עונה שלפני שנתיים בערך. אבל הנה היא כאן, בת הרבע-לחמש, מזכירה לי שהזמן עובר מהר משאני חושבת.

אני זוכרת אותו בכיתה. יושב תמיד מקדימה ומתבלט כסקרן ומהיר מחשבה. לא מפתיע אותי שעכשיו אנחנו עובדים ביחד. חמש שנים ובאמת נדמה לי שעבר פחות זמן.

חצי שנה מאז שחזרתי מסן דייגו. עדיין אני חושבת לעצמי מדי פעם שכדאי להזמין את אלו לבראנץ' ליום ראשון ולקבוע טיול לאנשהו בסביבה עם ההם. כאילו פגשתי אותם כאן בסביבה ולא במרחק חצי עולם. חברות שאני עושה להן לייק בפייסבוק אבל עדיין מרגישה את העדרן מחי היומיום ובטח הייתי אמורה להתרגל כבר. עדיין מדי פעם נדמה לי שהגעתי עם מזוודות לפני כמה שבועות ונגה עוד מדברת איתי אנגלית לפעמים במבטא נהדר. חצי שנה והבית שלנו עדיין נראה לי חדש וחסר חותם אישי, והעבודה שלי כחדשות טריות. עדיין אני מתרגשת להיות פה בחזרה. וגם אני עדיין מתגעגעת לסן דייגו.

אני נהנית מפריחת הכלניות החורפית של הנגב ובאותה נשימה רוצה להסתכל על הגלים מהטיילת בלה הויה קוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

* זה העברית של מינגלינג, לא?

ג'יגלונג

אולי מכיוון שהתחלתי עבודה חדשה. אולי מכיוון שהעבודה הזו נעשית בשעות ארוכות בשטח ובחוסר יציבות של השיבוץ שלי. אולי זה פשוט ככה אצל כל ההורים העובדים לילדי גן. השבוע שלנו הוא מירוץ להשלמת המשימות הקטנות של היומיום: שיהיו להן בגדים נקיים לבוש בבוקר, שבכל יום יהיה מי שיוציא אותן מהגן בזמן, שיתקיימו ארוחות הערב המשפחתיות כסדרן ויהיה משהו לאכול במקרר, לשלוח לגן את כל המשימות הקטנות והמעיקות (השבוע פירות הדר+מסחטה. בשבוע הבא משהו בקשר לפירות יבשים) ולזכור מה מיועד לאיזו גננת.

השבוע כמה מהכדורים שהחזקתי באויר נפלו. שיחת טלפון מהגן של נגה, שבה מודיעים לי שהיא הגיעה בלי ארוחת עשר. למחרת אוכל היה איתה, אבל הגננת הציעה שאקפיד על שליחת בקבוק מים בכל יום. שכחתי לשלם לבייביסיטר והיא חיכתה עד אתמול להזכיר לי. שיחות טלפון מביטוח לאומי על איזה חוב לא ברור מהעבר, שאני מתעלמת מהן כמיטב יכולתי. הבית מבולגן ומלוכלך כמו שהרבה זמן הוא לא היה. אבל הכריך לארוחת עשר, זה מה שבאמת מציק לי ששכחתי. זה מה שבאמת נותן לי את ההרגשה שאני לא מצליחה לעמוד במירוץ הזה.

חילזון-חפירות

מוקדם מדי מאוד בבוקר, לפני הזריחה. אני נוהגת בכביש ריק. מצד שמאל שלי ירח מלא זורח נמוך וצהבהב. מצד ימין שלי האופק מחוויר במה שיהפוך לזריחה באיטיות כמעט בלתי מורגשת.

אני נוהגת ברכב שבו יש כל מה שצריך לקיום חפירה. אם ארצה – אוכל לעצור פה בצד על כל אחת מהגבעות האלו, לסמן ריבועים ולהתחיל לחפור (סביר להניח שגם יהיה מה לחפור בכל אחת מהן). אני חילזון-חפירות. בקונכיה שלי יש את כל מה שצריך לחפירה.

יש רגעים שכבר בעת התרחשותם אני מרגישה שהם הזויים. שבוע מאוחר יותר הם לא מאבדים מזה ולו במעט.

2.3

איילה שרה "איפה איפה איפה איפה העוגה? נגמרה. אין".

איילה מדברת במושב האחורי: "איפה פיה? אין פיה. לא פה. הלכה בית שלה".

בת שנתיים ושלושה חודשים, בתפר שבין תינוקת לילדה. בשלהי הקיץ היא עוד בקושי דיברה. עכשיו אי אפשר לעצור את השטף. היא חוזרת עם אוצר חדש של מושגים מהגן. צבעים, צורות, גדלים. "את גדולה אני קטנה" היא הודיעה לי הערב. ואני מסתכלת עליה ותוהה מי לימד אותה וממתי היא לומדת ככה דברים לא ממני. בתפר הזה, אני נאלצת להיפרד מהתינוקיות ולהכיר בגדילה שלה. אני רוצה לזכור כמה מהדברים. לשמר כמה מרגעי המתיקות.

ערב אחד לא מצאנו את המוצץ. אבא שלה נסע לקנות חדש, והיא חיפשה ברחבי החדר, הופכת צעצועים ושמיכות: "לא יש, לא יש". "אין מוצץ" אני מנסה לעזור לה.והיא עוצרת ומסתכלת עלי: "אין. לא יש" וממשיכה בחיפוש "לא יש. לא יש".

עדיין חזקה הנטיה שלה לתחביר הפוך. 'רציתי לא', 'אכלתי לא'. אבל מדי פעם מתגנב איזה מבנה תקין של משפט. מדי פעם אפילו מחליף איזה 'אין' את ה'לא יש' המקורי. מעניין מתי היא תעבור לדבר בזמן הווה ותנטוש את ה'רציתי'.

מאוד חשובה לה העצמאות. "אני לבד? כן? איילה?".היא אמנם קטנטונת, אבל מחפה על הגובה ביכולת מרשימה לטפס, לגרור כיסאות ולקפוץ. היא מסתדרת היטב. מדי פעם היא צריכה עזרה – לרדת מהאסלה למשל, ואז בלי היסוס היא קוראת 'הצילו'.

היא אוהבת חתולים. טובה בפאזלים. הספר האהוב עליה הוא 'תירס חם'. זה גם אחד המאכלים האהובים עליה אבל יש רבים כאלו. מלבד שוקולד – היא לא מתלהבת מממתקים. היא שמחה ללכת לגן, ואינה יכולה להכיל את השמחה כשנוסעים לסבא וסבתא. בגן היא הכי אוהבת את 'גלוש'. המטריה שלה סגולה, לבחירתה. היא היתה רוצה לנחגוג לה שוב יום הולדת בהקדם האפשרי.

היא בת שנתיים ושלושה חודשים, ובעיצומו של תהליך מפעים. אני מסתכלת עליה וליבי עולה על גדותיו. אני סקרנית לדעת לאן עוד היא תגיע. כמה טוב לי שזכיתי ללוות מקרוב את המסע הזה.

ברדיו

ברדיו מראיינים את ראש העיר לשעבר של קרית מלאכי, על אפלית תושבי העיר ממוצא אתיופי. מאוחר יותר באותו היום תערך הפגנה. ראש העיר לשעבר מנסה ללכת בין הטיפות, לא בהצלחה מרובה. מהר מאוד המראיינת עוברת לשאלות על תנאי הכליאה של אחיו.

אני מקשיבה לראיון ושמה לב שבכל פעם ופעם משתמש הלשעבר ב'עולי אתיופיה', בעוד המראיינת מתייחסת ל'ממוצא אתיופי' ול'עדה האתיופית'.

את הראיון אני שומעת ברדיו של אדנה. הוא הציב את הרדיו הקטן על שפת הריבוע, ובתוך הריבוע הוא מפרק מפולת אבנים ואני מנקה במברשת קנקן מתקופת הברזל שנשאר היכן שנשבר. בעוד שעה של הברשה אמצא בתוך הקנקן פכית וקערית שלמות שתיהן. בנתיים אנחנו עובדים ומאזינים לרדיו. הוא בגילי. אני מכירה אותו כמה שבועות ולקח לי כמה ימים ללמוד איך קוראים לו ומה רמתו כחופר.

אני רוצה לשאול אותו איך ההרגשה להיקרא 'עולה חדש' כשאתה חי בארץ הזו כל כך הרבה שנים. אבל אני שותקת.

מה שלמדתי מדר' ל'.

העומס גדול. בכל יום אני צריכה להוביל 20-14 פועלים ולגרום להם לעשות את מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, בקצב שאני רוצה (ותודה לנסיון שלי כמ"מ טירונים, על שהוא מועיל, סוף סוף). אני צריכה לקבל החלטות כל הזמן: להתקדם לעומק או לרוחב? לנפות הכל או חלק או בכלל לא. להפעיל כלים גדולים או קטנים? אני מתעדת את התהליך ללא הרף, כדי שמהות הפרוייקט תהיה לא רק הרס של האתר אלא גם הפקת מידע. וגם כי יש ערימה של טפסים שמיועדים בדיוק לזה, לתיעוד, ועדיף למלאם תוך כדי חפירה כי לא יהיה זמן להשלימם אחר כך. אני נאבקת להבין מה קורה בשטח, תחת כובד הפרדוקס הקבוע לפיו כדי לנהל חפירה היטב, צריך להבין בדיוק מה יש באדמה. כדי להבין מה יש באדמה, צריך לחפור את זה. יש תחום שלם לוגיסטי שהאחריות עליו עלי: להחליף ציוד שנהרס, לדאוג למלאי גדול דיו לצרכינו ומצד שני להוביל ולאחסן הכל ברכב של החפירה כך שעודפים הם בעיה. אני ממיינת את הקרמיקה בשטח, כדי להסיק מסקנות תוך כדי ולתארך שכבות. אני מתאמת את הגעותיו של המודד. שולחת מיילים למומחה שיתארך את החותם ומתאמת עם אשת הברזל שתעיף מבט בקנקנים. מזג האויר הוא שחקן מרכזי: ימי הגשם מבטלים חפירות, אבל צריך לנחש קצת כיוון שההחלטה צריכה להתקבל מראש. כבר יצא לפספס ולבטל יום שהתברר כשטוף שמש, וביום אחר לקפל את הציוד תחת גשם שוטף באמצע היום. יש לי גדוד של יועצים ובוסים, שנדמה שהציבו לעצמם מטרה לתת עצות סותרות ולנסח כל המלצה כפקודה תקיפה. אני מקדישה הרבה מחשבה להפרדה בין האמירות שמקדמות את החפירה לאלו שלא.

כשהייתי בתואר השני, חפרתי עם אחד המרצים כמנהלת שטח אצלו. חודשים ארוכים התכוננו לחפירה בפגישות שנערכו בחדרים ממוזגים. ביום לפני שהיא התחילה בפועל, יצאנו לשטח, כל הצוות, לסמן את הריבועים לקראת מחר. עבדנו זמן מה, ואז שמתי לב שהוא הפסיק לעבוד: הוא עמד, משקיף על שטחה של החפירה המתוכננת, וחיוך גדול מילא את העיניים שלו.

עמדתי לכמה רגעים וצפיתי בדר' למד, סופגת את הלקח. מאז אני זוכרת שהעניין כולו אמור לגרום הנאה גדולה, ושצריך לעצור ולשים לב אליה. לכן אני עוצרת, גם בתוך המחול המורכב של לחצים ואיזונים שמרכיב את ימי העבודה האינטנסיביים שלי. עוצרת, נושמת עמוק, ושמה לב כמה אני נהנית מכל זה. אני יכולה להתלונן על המון דברים קטנים (יכולה ועושה!) אבל לא יכולה להכחיש שניהול חפירה הוא פסגה מקצועית עבורי. אני עומדת על הפסגה הזו, זוכרת את דר' למד בתודה ומחייכת.

עז

נסעתי עם גיסי בגשם כבד הביתה. בגשם כזה, הוא אמר, אני לא יוצא מהבית. מדליק טלויזיה ונכנס מתחת לפוך. אני לא מבין איך אפשר לחיות בלי טלויזיה בבית, הוא הוסיף כשנזכר מי נוסעת איתו.

אמרתי לו שלא מפריע לי שאין טלויזיה בבית, כי גם ככה לא אני הייתי בוחרת מה לראות אלא אלו שיש להן עמדה הרבה יותר נחרצת ומוכנות גבוהה יותר להשמיע אותה בקול רם.

בגשם כזה אני לא חופרת. החפירה הוקפאה עד שיפסיק הגשם ועד שהאתר יתיבש בחזרה. תחילתה של החפירה הזו היתה הפתעה עבורי, ובקושי היו לי כמה ימים להתארגן. הצירוף של לו"ז עמוס ולא גמיש בכלל עבורי, חנוכה על חופשותיו ומסיבותיו והעובדה שלשמרטפיות שלנו יש חיים (אחת התגייסה, אחת מטיילת בארץ, אחת מטיילת בחו"ל) הפך בבת אחת את השגרה לריצה כאוטית אחר פתרונות. בגשם כזה, כשאין חפירה, יכולתי לקחת היום יום חופש ולבלות עם שתי הילדות את יום החופש החופף היחיד שלהן. בגשם כזה, כשגם מחר אין חפירה, אני יכולה ללכת לעבוד במשרד מחר, כך שאוכל לקחת אותן לגן בבוקר ולאסוף אותן בסוף היום. אם הגשם ימשיך גם ליום שלישי, נפתרה בעיית היום הקצר בגן של הקטנה. מסתבר שזה הפוך+טלויזיה שלי: הגשם בהחלט הביא איתו הורדת הילוך. לא בדיוק מה שסטודנט צעיר וחופשי היה מאמץ כבילוי, אבל הקלה רצינית עבורי.

יום עבודה

היום הספקתי:

לפטר עובד

למצוא ממגורה

לעבוד 11 שעות

להחמיץ את שתי ההפסקות הקבועות

להקדיש כמה דקות להתפעלות מהנוף

להקדיש כמה דקות להתפעלות מהחפירה

למיין עשרות חרסים

לבלות שעה בבוקר עם ארכיאולוג-מומחה, שהגיע לייעץ ולהדריך

לבלות שעה בצהרים עם ארכיאולוג-מנהל-גדול, שקפץ לתוך החפירה לעבוד ותוך כדי הסביר וייעץ

להישאר אחרי שהפועלים עזבו ולנסות להבין מה מהעצות הסותרות שקיבלתי תהיה טובה יותר

לקבל שיחת טלפון מארכיאולוג שלישי, ובה עצות והסברים

לקחת טוריה ולעבוד

לקחת עט ולמלא ערימת טפסים

לראות את הזריחה מעל הגבעה 'שלי' ואיך ביום השני של החפירה האתר כבר מתחיל לגלות את עצמו בפני. סיפוק.

 

זה רק היום השני, וכבר אני מחלקת משאבים בין ניהול החפירה עצמה לבין התמרון בין שפע המנהלים שלי שכל אחד מהם צודק בפני עצמו וכולם מתנגשים זה בזה. מתפזרת לכל המשימות הקטנות שכל אחת מהן יכולה לכלות את היום כולו: התיעוד, הזיהוי, המיון, הרישום. מנסה לאזן בין הרצון להתקדם מהר לבין הרצון לקחת את הזמן לאט ולהבין, בין הדחף לקחת טוריה בעצמי ולעשות את זה לבין הידיעה שעיקר תפקידי הוא להפעיל אחרים ולתעד היטב. בעיקר מנסה לאזן את הלחץ והעייפות בשמחה שממלאת אותי מדי פעם, כשאני נזכרת לעצור לצורך נשימה עמוקה ולטובת חדוות הרגע. ויש הרבה חדווה בכפרון הקטן הזה, על צלע גבעה, שמחכה לי אלפי שנים והנה אני כבר מפענחת אותו.

 

בזבוז

ימי עבודה שלמים בהם כל מה שאני צריכה לעשות הוא להיות נוכחת. לחכות שעות עד שמשהו מכל הפעילות שמסביבי יהפוך לרוולנטי עבורי – איזושהי חפירה – ואז להביט. לעמוד ולהסתכל בכף הטקרטור עולה ויורדת. ואז שוב לחכות. לפטפט עם הפועלים, להתפעל מעוצמתו של הבאגר, לאכול תפוז שמישהו קטף לי או לחסל את ההערות הסקסיסטיות (בהתאם לאופיו של הצוות) ולהביט בחיטה צומחת ובזמן שעובר. שעות שלמות של המתנה באבק.

השנים הקודמות היו שונות כל כך. ימים שלמים שבהם נאבקתי על ריכוז מתמיד, שכן בלי ריכוז מוקפד אי אפשר לעשות את זה. התאמצות תמידית אל היעד הבא, ומשהגעתי אליו, אל זה שבא אחריו. דחיקה בלתי פוסקת בעצמי להיות ממוקדת, חדה, אפקטיבית. אני חושבת על השנה שעברה: להקים מעבדה מאפס, לגייס אליה עשרה סטודנטים ולהוביל את הקבוצה הזו לעשיה + לנתח ללא הרף את התוצאות, עד שאוכל להפיק מהן מאמרים + להמשיך לעבוד על מחוייבויות שסחבתי איתי מהארץ לפחות מחצית מהזמן + לצאת לשטח עם ארכיאולוגית מקומית ולהוציא מזה די חומר למאמר + לנסות ללמוד כמה שיותר על עבודתה של קבוצת המחקר המקומית. ימים שבהם כל רגע לא ממוקד היה כישלון ושבוע שבו לא השגתי מטרות הצריך הערכות טובה יותר.

לא יכול להיות ניגוד חריף יותר בין הצורך רק להיות נוכחת לבין המאמץ הבלתי פוסק של המחקר.

תיעוד

כל שלב בחפירה של האמריקאים בירדן מתועד: הממצאים, הקירות, תוואי השטח. צילומים אווירייים יומיומיים, צילומי 360 מעלות של חדרים שלמים ברזולוציה מדהימה, תיעוד מפורט בשלושה מימדים של מהלך החפירה ושל חפצים מסויימים מתוכה, סקרים מכל הסוגים, תוויות שמודפסות בשטח וממקמות את כל מה שמוצא מהאדמה בדיוק בהקשר המתאים. שטף אדיר של מידע שמעובד מדי יום במעבדות השטח ומשפיע על ההחלטות של מחר בבוקר.

כשיחזרו לסן דייגו, עמוסים בכל המידע הזה, הם ישחזרו את האתר עד כדי כך שאפשר יהיה לעמוד בחדר המסכים התלת-מימדיים ולראות את החפירה קמה לתחיה מכל עבר, כשמידע מסוגים שונים מופיע במקומות המתאימים, לפי בחירה: כל הקערות מטיפוס מסויים, או כל הנקודות שמהן נלקחו דגימות קרקע, או המבנה ההוא שפורק לחלוטין אבן אחר אבן. עשיתי את זה, בשחזור של חפירה קודמת שלהם: עמדתי בחדר התלת-מימד וטיילתי באתר. כשהגעתי אל האתר האמיתי, נלחמתי בתחושת הדז'ה-וו (ובהעדרן של תגיות צבעוניות במרחב). מראשית ימי הארכיאולוגיה מוטרדים החופרים (טוב, חלק מהם) מהיותה של החפירה תהליך הרסני כל כך לאתר. הצוות הזה העלה את התיעוד לרמה חדשה של פירוט, מנסה לפתור את הבעיה הותיקה הזו.

אוטותיעודיות רציפה מתקיימת לצד זו המדעית. המודעות המתמדת לחיים שאחרי מחנה החפירה. להרצאה שבה יהיה נחמד להקרין גם תמונה של הצוות, של אנשים בעבודתם. של אותם אנשים שעומדים באולם ההרצאות נקיים ומלוטשים – כשהם מכוסי אבק, ליד הציוד המרשים שלהם ובנוף הירדני.

אני מסתכלת על ארכיאומטלורג פוגש לראשונה בתנור הזה. פגישה שתניב מאמר ומי יודע מה עוד. אני מצלמת אותו מסתכל, נוגע, עוצר לחשוב ונוגע שוב. ארכיאולוגים, כבר מזמן למדתי, צריכים כל הזמן לגעת. אם הידיים נקיות קשה להם לחשוב בבהירות. צילמתי אותו חושב, וציינתי לעצמי שבשנה הבאה כשאקרא את המאמר, אני צריכה לחזור אל התמונות האלו. לצפות שוב ברגעי ההיכרות כשאקרא את מה שצמח מהם.