עוזבת על מטוס סילון

זו היתה שנה קצרה. הייתי ממשיכה בשמחה בפרוייקטים שלי באוניברסיטה. הייתי מטיילת עוד ועוד בקליפורניה. הייתי שמחה להישאר בחברתם של האנשים שהכרתי כאן ואהבתי.

אני לא יודעת מה מחכה לי בישראל, ואולי בגלל זה אני שונאת לעזוב. אולי זה פשוט בגלל שסן דייגו נהדרת.

"I'm leaving on a jet plane

Don't know when I'll be back again

Oh baby, I hate to go"

[ youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Pjw8NmZXw5o&NR=1]

להתראות, סן דייגו. הפוסטים הבאים יכתבו מישראל.

קפה אמריקאי הוא בדיוק מה שמספרים עליו

אומרים שהוא קשור קשר עקיף בלבד למה שבשאר העולם שותים בתור 'קפה' ולא טועים בזה. הקפה האמריקאי שאפשר לקנות ברוב המקומות הוא אמנם חום -וזו התחלה טובה- אבל לא טעים. עניין של דרגת קלייה לפני הטחינה. חוץ מזה הוא נמזג כשהוא פושר ודליל, שזה חמור מאוד. יש את השלב הזה שבו הקפה בכוס (זה שמכינים בבית) נזנח לכמה דקות ומתחיל להתקרר. לגימה בשלב הזה גורמת להתלבטות, האם להמשיך למרות הפיחות המשמעותי בחוויה או להיפרד על בסיס פערי טמפרטורות שאינם ניתנים לגישור. אחרי תהליך של ניסוי וטעיה הגעתי למצב שבו אני מצליחה לקנות את הקפה שלי בטמפרטורה הזו, על סף היותו לא-שתי, וגם זה שיפור לעומת נקודת ההתחלה הפושרת.

כמה רשתות מתהדרות בקפה טוב יותר, שמתקרב למה שאפשר להשיג באקראי בכל בית קפה ישראלי ואירופאי, אבל עדיין הנטיה המקומית למזוג קפה כשאינו ממש חם, לא ממש טעים ובכוסות בגודל דלי, לא מיטיבה עם אף קפה. הילידים דווקא מרוצים מגודל הכוסות ולא פעם צפיתי בקולגה מגיע לישיבה עם דלי קפה, לוגם ממנו בנחת לאורך השעה כולה ובסופה יוצא עם הכוס ביד וממשיך לשתות. אני לא רוצה לחשוב איזה טעם יש לקפה קריר שמתיישן כך במהלך שעה-שעתיים. זה מפריע למעט מאוד אנשים, מכיוון שדוכן הקפה הפופולרי ביותר באוניברסיטה מכין את הקפה שלו מראש, ואת נשלחת עם כוס הקלקר למזוג לעצמך מתוך תרמוסים גדולים שמסודרים בשורה בצד.

בחצי השנה הראשונה כאן גם ככה הרשתי לעצמי קפה באוניברסיטה רק פעם בשבוע (3$ ביום לקפה? זה שווה לחשבון חשמל בחודש חמים) ובמקרים האלו האירוע היה חגיגי דיו גם בלי שהקפה יהיה טוב. אחר כך גם התרתי את הרסן קצת וגם למדתי להזמין בסטארבקס פשוט 'קפה' ולבקש שיחממו אותו במיוחד. זה עבד רק בדוכן ליד הבניין שלי, ובסניפים אחרים הסבירו לי באדיבות שאין להם אפשרות לחמם, אבל זה היה מספיק טוב. וגם עלה רק 1.29$. מכרים וחברים סיפרו לי על טריקים מסוגים שונים – להזמין אספרסו קצר וקפה לאטה ולמזג אותם, למשל – אבל היטיבה לעשות אילה, שמחזיקה בבית מקינטה ומכונת קפה טובה.

http://www.youtube.com/watch?v=3oMb06O2wXo

[ youtube=http://www.youtube.com/watch?v=3oMb06O2wXo]

בגרסה הזו, אגב, הקנדית מתעלה על המקור מארה"ב. אני תוהה איך הקפה הקנדי. One more cup of coffee

השמות צרפתיים או איטלקיים: קפה או-לה, קפוצינו, אספרסו וכו'. תכולת הכוס אמריקאית לגמרי.

קישורים

כמה מחברותי המקומיות מתחזקות בלוגים מצויינים. בלוג בישול ובלוג יצירה שהחיים בסן דייגו זולגים אליהם יותר ויותר, ובלוג שכולו סן דייגו. אולי יש עוד, אבל את אלו אני מכירה ואוהבת.

 

איולה בבלוג יצירה וקישורים, שמאז המעבר שלה לכאן הפך גם לבלוג על טיולים והסתגלות. עכשיו, כשאנחנו גרות קרוב, אני יכולה להעיד שהדברים נראים עוד יותר טוב בלייב ושהיא מוכשרת במגוון כל כך רחב של טכניקות וחומרים שזה מעורר השראה. גם אצל נגה היא מעוררת השראה: יום אחד נגה הביאה מהפארק מקל. אמרתי לה להשאיר אותו בגינה.

-לא, אמא. זה מקל בשביל יצירה.

-?

-תעשי מהמקל יצירה.

-??

-כמו אמא של אלונה.

-!

לא היתה לי הרבה ברירה, נכון? שעה אחר כך המקל היה גזעו של עץ על אי באמצע הים, ובמשך עוד כמה ימים נגה המשיכה להדביק עליו עלים.

http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=makemyday

 

בלוג שכולו על החיים בסן דייגו: ההגעה, ההתארגנות, טיולים בסביבה, מסעדות טובות, מרכזי קניות. פירוט נהדר לחדשים, כולל כתובות, מחירים וקישורים. המידע עדכני והבלוג אמנם פחות פעיל לאחרונה, אבל מסיבה טובה

http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=iwoman

 

אלה כותבת בלוג בישול מפורט לפרטי פרטים ומצולם בכל שלב. הדרכות המפורטות שלה מפרקות כל מנה מורכבת לשלבים פשוטים, אבל אני חושבת שלא יזיק להצטייד גם בדוקטורט בכימיה, כמו שהיא עשתה, כדי להגיע לתוצאות הכל כך טעימות ויפות. חוץ מזה שהיא כאן בסן דייגו כמעט שנה והתמזל מזלי לטעום מפרי מטבחה, היא כותבת על המצרכים המקומיים האמריקאיים ומתאימה את המתכונים שלה להיצע שיש כאן. כמעט בלוג בישול אמריקאי, אלא שהטעמים והחוויה שלו ישראלים במובן הכי חיובי של המילה:

http://ellazaf.blogspot.com/

 

אורן, שהקדיש בבלוג הטיול שלו רשומה לסן דייגו. כיף לקרוא כמה הוא אהב את העיר וההספק שלו מעורר הערכה. הרשמוה הזו היא סיכום טוב לתיירים. לא כמו שלושת הבלוגים הראשונים, שמתאימים למי שחי כאן.

http://orenpildus.wordpress.com/2009/02/05/%D7%93%D7%99%D7%99%D7%92%D7%95-%D7%9E%D7%A8%D7%90%D7%93%D7%95%D7%A0%D7%94/

מוקדם מכדי לארוז

ימים אחרונים של שגרה, לכאורה. מוקדם מכדי לארוז, כיוון שזה יקח כמה שעות וחבל לחיות על מזוודות 11 יום. מוקדם מכדי לנקות את הבית עד כדי שכנוע הנהלת הקומפלקס לוותר על דמי הפיקדון, כיוון שאנחנו עדיין חיים בו (הבוקר איילה תרמה את תרומתה וציירה על השטיח. שנה שלמה שמרנו עליו נקי. עד הבוקר). מוקדם מכדי לפזר את החפצים הלא רבים שלנו, שהרי עדיין צריך לשבת-לישון-לאכול על משהו.

לכאורה אפשר להמשיך בשגרה לעוד כמה ימים, אבל לא. אני הולכת לאוניברסיטה, אבל לא מצליחה להתרכז בכלום. עושה טעויות מפגרות. שוכחת דברים שלפני רגע קראתי. אני עייפה כל הזמן, לא משנה אם זה היה לילה שבו עדו קם אל הילדות ויכולתי לישון ברצף, או לילה עם כדור שינה, או לילה שבו התעוררתי ארבע פעמים אל איילה ושתיים אל נגה. כך או אחרת – אני עייפה כל הזמן. אולי זו הכנה לקראת הג'ט לג: הגוף כבר מאותת לי לישון בשעות הפוכות.

 

חברה טובה: איך תזהי.

חברה טובה היא אחת ש:

א. מיידעת אותך שמתפנות משרות רלוונטיות לכישוריך ומעודדת אותך להגיש מועמדות לארגון הזה.

ב. מעדכנת אותך אחרי שבוע שאת ברשימת המועמדים.

ג. מתראיינת לאותן משרות, וחולקת איתך את המידע שיש לה בנושא כאילו אין תחרות בעולם.

ד. כל התשובות נכונות.

חברים

"זו בטח היתה שנה מאוד בודדה עבורך. השנה שבה נסעתי ללמוד באנגליה היתה השנה הכי בודדה בחיים שלי" אמר לי דוקטורנט מקבוצת המחקר שלי לפני כמה ימים. כל השבוע שעבר נפגשתי עם תלמידי מחקר מהקבוצה שהצטרפתי אליה, להעביר מידע, לסכם שנה, לתכנן הלאה. המשפט הזה היה הכי אישי שנאמר לי.

חשבתי על מה שהוא אמר ביום ראשון, כשעשינו פיקניק על הדשא בפארק שצמוד לבית. תשע משפחות שהן החברים הכי טובים שלנו באו לומר שלום. כולם ישראלים שחיים בסן דייגו. כולם חדשים כאן יחסית וזמניים בהגדרה. אלו האנשים שאיתם טיילנו, בילינו בסופי שבוע, ארחנו והתארחנו, נפגשנו בפארק, חגגנו חגים, הלכנו להצגות ילדים, יצאנו לערב בנות, קבענו פגישות משחק לילדים. אנשים שלא הכרתי לפני שנה, והפכו בתוך זמן קצר להבדל העצום שבין 'השנה הבודדה בחיי' לבין שנה טובה כמו שנגמרת עכשיו.

אני לא רוצה לחשוב כמה בדידות יכולה להיות במעבר כזה, לעיר זרה בלי להכיר אף אחד.

במבט לאחור, אני מאוד שמחה על המנהג שסיגלתי לי בחודשים הראשונים – לגשת לכל מי שאני שומעת מדבר עברית, להציג את עצמי ולהתעניין. אני שמחה על כל פעם שבה, למרות העייפות המצטברת של השבוע, שלחתי מייל שמזמין לבראנץ' בשבת. במבט לאחור, אני יודעת שהתמזל מזלי לפגוש אנשים נהדרים שהיה לי איתם הרבה במשותף ושהילדים שלנו הסתדרו טוב.

בתוך הקבוצה הזמנית הזו, היינו אנחנו הכי זמניים. היחידים שבאו עם תאריך תפוגה מוטבע עליהם. היו פגישות עם ישראליות ותיקות כאן שבהן ממש יכולתי לראות איך הן מתרחקות כשאני מספרת שבעוד עשרה-תשעה-שמונה חודשים אני עולה על מטוס. אני לא מאשימה אותן – בטח קשה להיות מי שנשאר ונפרד וכל פעם. מי שנקשר פותח לב ובית, ואחר כך נשאר להתגעגע. חשבתי על זה לפעמים במהלך השנה, בכל פעם שהתאהבתי בחברה נוספת וידעתי שיהיה לי קשה להיפרד. ביום ראשון חיבקתי חברות עם דמעות בעיניים, ומאוד שמחתי שיש לי אותן. אני מעדיפה להתגעגע מאשר שלא יהיה לי למי להתגעגע.

ביום ראשון בפארק. הילדים הסתובבו מסביב, במרחבים של דשא מטופח ונקי נקי. עוד משהו להתגעגע אליו.

תוכניות עתידיות

בזמן האריזות היא מוצאת את חוברת קבלת הפנים של גן הילדים שלה:"את זה נשמור כי כשאני אהיה אמא אני אקח את הילדה שלי לסן דייגו ואם היא תהיה בגודל 4 אני אביא אותה לכיתה שלי בגן".

כנראה שבסך הכל, החוויה שלה מכאן חיובית.

דג מחוץ למים. הוא צמא?

קניתי קפה ושוב עשיתי טעות. בחנתי את מגוון המטבעות שעומד לרשותי, בחרתי כמה כאלו, שניים מזה ואחד כזה והושטתי לסטודנטית שעובדת בדוכן הקפה הכי מוצלח וקרוב למשרד שלי.

קיבלתי קפה וחיוך. פניתי משם לכיוון המעבדה, אבל משהו הציק לי. חשבתי עוד רגע וחזרתי אחורה:

-יכול להיות ששילמתי פחות ממה שהייתי צריכה?

-כן, אבל זה בסדר. יש לנו כמה פני בצד למקרים כאלו.

היא שוב מחייכת.

השקעתי קצת מחשבה מאומצת ולבסוף הושטתי לה ארבעה מהמטבעות הקטנים ביותר, אלו עם הצבע הנחמד. היא אישרה שבכך השלמתי את מחירה של כוס הקפה ואני המשכתי הלאה. דג מחוץ למים.

 

אפשר היה לחשוב שאחרי שנה אצליח לזכור את ערכם של המטבעות המקומיים. או מתי משתמשים ב'סורי' ומתי ב'אקסקיוז מי'.

אני מבלה את ימי במגוון טעויות, קטנות וגדולות. מכניסה מטבעות למדחן הלא נכון, מעבירה את הכרטיס הפוך, מחפשת מידע על השלט הלא מתאים, לא מחזיקה את הדלת למי שעובר אחרי. יש גם פדיחות קצת יותר גדולות, כמו להיכנס לחדר הישיבות הלא נכון, להציג את עצמי בשמחה ולנסות להשתלב. ההרצאה הכי משעממת שישבתי בה השנה היתה כזו שהגעתי אליה בטעות, וישבתי רחוק מדי מהדלת מכדי לברוח (אפשר היה לחשוב שאחת הטעויות האלו תגלגל אותי למשהו נחמד, אבל התמזל מזלי להיכנס לישיבות ולהרצאות הכי משעממות בקמפוס).

הסטודנטים שהתנדבו אצלי במעבדה היו כולם, למרבה השמחה, סטודנטים לאנתרופולוגיה ולא רק שהם לא הופתעו מהמאותגרות התרבותית שלי, זה אפילו היה עבורם תרגול לא רע. תוך זמן קצר הם התאימו את עצמם אלי והפסיקו לנסות לקרוא לי prof. Ris אלא פשוט Ael. הם גם למדו יפה לקבל ביקורת ישירה, מוכשרים שכמותם, כי כמה שניסיתי לנסח בעדינות ובעקיפות, תמיד יצא לי משהו ישיר והחלטי.

 

יש דברים שהשתפרתי בהם במעט: אני מצליחה לזהות את התור לאוטובוס וכבר לא מתייצבת לי בהיסח הדעת מול דלת האוטובוס כשהוא מגיע. אני לא יודעת בדיוק מה לענות לכל ה-have a good one אבל סיגלתי לי חיוך, הנהון ואיזה מלמול עמום שכנראה מתקבלים בהבנה אצל הצד השני. בכלל נורא השתפרתי בחיוך והנהון, כולל נסיונות לצלוח סמול טוק בעזרתם (בהצלחה חלקית. אני לא רוצה לדעת מה דעתם של כמה מהעמיתים שלי על זה). השיפור העיקרי הוא שהתרגלתי. התרגלתי לא להבין מה קורה מסביבי, התרגלתי לטעות. בהתחלה הזרות הזו חנקה אותי וקיויתי והנחתי שעם הזמן אני אשתפר. מסתבר שיותר מהשיפור, פשוט התרגלתי. אני מסתובבת לי ברחבי הקמפוס וטועה על כל צעד ושעל. כאילו נושאת איתי שלט גדול 'אני זרה. לא מבינה אתכם ואתם לא מבינים אותי'. לפעמים אני מופתעת לגלות איזו הסתגלות קטנה. משהו שעשיתי נכון בלי לחשוב עליו מראש. רוב הזמן אני דג מחוץ למים וזה כבר לא מפריע כמעט. כנראה שממש מסובך ללמד כלבה זקנה טריקים חדשים.

 

 

 

דאגות

-אמא, ניקח איתנו שוקולד לישראל.

-לא צריך, יש גם בישראל.

-ליד סבא וסבתא יש, אבל אולי ליד הבית החדש שלנו אין.

זוגיות, גרנד קניון.