כנראה מכיוון שבכורתי, כמוני, צובעת רק בתוך הקוים, עמדתי הבוקר נפעמת מול מגוון הצעצועים שהפעוטה ציירה עליהם. נאמנה לקוד עצמאי לחלוטין, הפעוטה מקפידה לצייר על כל דבר ולא מפנימה את עניין ה'משטחים מתאימים לציור' מול כל השאר. כשאני אוספת אותה מהגן ושואלת אם היא ציירה היום, התנועה שבה היא מראה לי שכן היא סימון קווים על הרגליים. מה שלעיתים קרובות מגובה בשרידי היצירה עצמם.
עמדתי הבוקר ליד הכיור עם ערימה קטנה וצבעונית של חלקי צעצועים, משפשפת מהם את הציורים שלה ועסוקה כולי במחשבות על ציורים מחוץ לקופסה וניחושים לגבי מקומות נוספים שבהם היא ציירה, כשהגיע טכנאי בזק. הוא פנה אלי באדיבות* לברר כמה פרטים לפני תחילת ההתקנה, אבל ברגע שמילים כמו 'ראוטר' הצטרפו לשיחה, לא יכולתי לתרום את חלקי. התקשרתי לבעלי במשרד ונתתי לשניהם להבין זה את זה.
חזרתי לכיור עם חלקי הרכבת המסובנים וחשבתי כמה ששנות הלימודים הארוכות, רוחב אופקי וכל זה עוזרים לי מעט מאוד כשמדובר בסיטואציות כאלו. יש תחומים שלמים שבהם אני אטומה לגמרי. מתקשה להבין ולזכור מונחי יסוד וגם אם אני כותבת אותם לעצמי, לעיתים קרובות בתוך יום המילים על הפתק מאבדות משמעות. לעומת הליקויים המשמעותיים באותם כמה תחומים, הרי שאני מאמצת בקלות את תפקיד אשת-הבית והבקרים שלי מורכבים מעבודות הבית, שתיית קפה נינוחה, פרוייקטים כמו ניקוי הצעצועים ומשימות מורכבות כהכנת רשימת קניות. אולי זה זמני: עד שנתאקלם כאן, עד שאתחיל לעבוד, עד שאתאושש מהלם המעבר. אולי זה כאן כדי להישאר. ימים יגידו.
אחד הדברים הנהדרים בפוסט-דוק היה שהיתה לי משימה והיא היתה בדיוק מה שאני אוהבת וטובה בו. לא בכדי, שהרי אני זו שהתוותי את הצעת המחקר והוצאתי אותה לפועל. אני שואלת את עצמי כמה זמן אני מסוגלת להתנהל ביום-יום שגרתי בלי משימה כזו. בלי איזו מטרת-על מהסוג שהיתה לי בשנים האחרונות.
*חיבור הבית לרשת האינטרנט, פעולה קצרה ושגרתית, אמור היה להתבצע דרך הוט. ביום המיועד לא הגיע הטכנאי של הוט, אלא שהוא טוען שהגיע, לא היינו בבית והשאיר הודעה. שלושה שקרים ביחד. שירות הלקוחות של הוט לא הבין היכן הבעיה, לא הציע פתרונות ובאופן כללי עזר לי להבין שחברה שמתייחסת ככה ללקוחות בשלב החיזור, בו שאני מציעה להם את כספי ואת עצמי כלקוחה, אין סיכוי שתתייחס טוב יותר בשלבים המייגעים יותר של הקשר. עברנו לבזק, שפעלו באדיבות וביעילות.
