שיחת הטלפון ממחלקת משאבי אנוש של מקום עבודתי החדש עוסקת בדירוג המח"ר שלי. אולי אני יכולה למצוא את תלוש המשכורת האחרון מהתקופה שעבדתי אצלם? כי נראה לה לא סביר שעם כל התארים שלי, ושנות העבודה הארוכות באותו מקום ובמוסדות אחרים, הדירוג נמוך כל כך. לוקח לי עשרים דקות למצוא את התלוש המתאים, ואני בודקת אותו היטב: כן, זה אכן הדירוג שלי. נמוך נורא. אני יודעת למה זה ככה: רוב שנות העסקתי הייתי על חוזה יומי שבו לא צוברים ותק מהסוג הזה, מפוטרת ומועסקת מחדש כל תשעה חודשים.
אחרי שאני מתקשרת לעדכן אותה ולהודות לה על שטרחה לוודא איתי את הפרטים, אני לא יכולה שלא לתהות איך הגעתי – בגילי, נסיוני, השכלתי, התמדתי, הצטיינותי ושנות עבודתי המרובות – כל כך לא רחוק. אני יכולה לסמן כמה צמתים שבהם אולי הייתי צריכה לקבל החלטות אחרות, אבל כמה שאני הופכת בנושא במחשבותי, אין לי מושג מה הייתי צריכה לעשות אחרת. מה שאולי מציע לי קריירה חלופית כידעונית:
הפרק התשיעי בספר לא מזיק ברובו (החמישי בסדרת מדריך הטרמפיסט) שכדאי לקרוא את כולו, אבל לנוחות ארבעת קוראי הבלוג הנה עיקרי הדברים:
בעמוד 73 מוצגת הבעיה:
ארתור היה אובד עצות. גלקסיה שלמה של כל מיני דברים חיכתה לו, והוא תהה אם יהיה זה קטנוני מצדו להתלונן בלבו על שחסרים בה רק שני דברים: העולם שבו נולד והאשה שאהב.
לכל השדים והרוחות, חשב, וחש צורך בהנחיה ובייעוץ.
הוא מגיע לאיזה כובב שלם של ידעונים, נביאים ומגידי עתידות ומוצא את האחרונה שבהם שעדיין עובדת. בעמוד 75 הוא צופה בה. ממרחק בטוח, בגלל הריח:
אבל באותה המידה היה הריח יכול לבוא מהזקנה שעסקה בגירוש זבובים מערימת הפגרים. זאת היתה משימה חסרת טעם, מפני שכל זבוב היה בגודל של פקק מכונף, ובידה היה רק מחבט פינג פונג. היא גם נראתה עיוורת למחצה. מפעם לפעם, במקרה, פגעו תנועותיה הפרועות באחד הזבובים בחבטה רטובה ומספקת, והזבוב היה מוטח האויר ומתרסק על פני הסלע במרחק של כמה מטרים מהכניסה למערתה.
הרושם שנוצר, על פי התנהגותה, היה שאלה הרגעים שהיא חיה למענם.
בהמשך הוא מצליח לתקשר איתה מספיק על מנת לבקש עצה כללית, עוזר לה להוציא מהמערה את מכונת הצילום הסולרית וממתין בסבלנות. עמוד 79:
אחרי שעה או שתיים של שתיקה אילמת החליטה הזקנה שקולטי השמש ספגו מספיק אור שמש לצרכיה של מכונת הצילום, ונעלמה כדי לפשפש במערתה. לבסוף יצאה עם כמה חבילות של גליונות נייר והזינה אותם לתוך המכונה.
היא הושיטה את ההעתקים לארתור.
"זאת, אה, העצה שלך, אם כך?" אמר ארתור, מעלעל בניירות בהיסוס.
"לא," אמרה הזקנה. "זה סיפור חיי. אתה מבין, את איכות העצה שאדם יכול לתת צריך לשפוט לפי איכות החיים שהוא מנהל למעשה. עכשיו, כשתעיין במסמך הזה תראה שהדגשתי את כל ההחלטות החשובות שהחלטתי אי-פעם, כדי להבליט אותן. כולן ממופתחות, עם הפניות צולבות. אתה רואה? כל מה שאני יכולה להציע הוא שאם תחליט החלטות הפוכות לגמרי מסוג ההחלטות שאני החלטתי, אז אולי לא תגמור את החיים שלך…" היא הפסיקה, ומילאה את ריאותיה אוויר לצעקה טובה, "במערה מסריחה כזאת!"
היא לפתה את מחבט הפינג פונג שלה, הפשילה את שרוולה, צעדה אל ערימת הפגרים של היצורים דמויי-העז והחלה לחבוט בזבובים בכוח ובעזוז.
(דאגלס אדאמס. לא מזיק ברובו)
מבט מחצי הגובה של התל
