אש בוערת, מים זורמים, אדם אחר עובד

חצי יום לא קרה כלום בגזרה שלי. מהצד שלהם, של הפועלים, דווקא קרה הרבה: תוואי התעלה סומן ביתדות וחוטים ואחר כך ביעילות בחצץ כהה עבור הטרקטוריסט הצפון בתאו. אותו טרקטוריסט הרים את הכף הגדולה ובעדינות מפתיעה יצר תעלה מדוייקת. הפועלים האחרים טרחו סביב הטרקטור הצהוב, מודדים כל מיני דברים, מעבירים מפה לשם כלי עבודה שאני לא יודעת את שמם, קופצים לתוך התעלה לישר משהו.

בכל פעם שהכף התחפרה באדמה, נדרכתי קצת: אולי אלו יהיו הקברים הביזנטיים שכולנו יודעים שנפגוש באדמה הזו. אחרי שעתיים של דריכות נרגעתי. השמש כבר יצאה ואני מצאתי לי צל טוב דיו וישבתי להביט בכף עולה ויורדת. בשלושה דברים אדם בוהה, אוהב לצטט בעלי, במים זורמים, באש בוערת ובאדם אחר עובד. בהעדר מים, אש או איזשהו ספר, בהיתי בפועלים. הם מהווים תערובת משונה של יעילות, חוסר זהירות ואטימות. לרגעים נראים מאוד מדוייקים, מסוג העשייה שאדם יכול להגיע אליה רק כשהתנועות שגורות בשרירים ובראש. ברגעים אחרים לא האמנתי שנראה להם סביר להעביר את המשאית הכפולה סנטימטרים בודדים מהתעלה הפתוחה רק כדי לחסוך כמה דקות נסיעה או לקפוץ לתעלה ממש לפני כף הטרקטור.

בצהריים ראיתי בתוך הכף הצהובה אבנים מוכרות ועצרתי את העבודה. הפועלים ידעו בדיוק על מה אני מדברת. הטרקטוריסט קפץ למטה מתאו, ואחרי רגע של התבוננות הצביע לי על קבר שני באזור שעוד לא חפרנו: תוואי קלוש אבל בלתי ניתן להכחשה. חמושה במסטרינה ירדתי אל התעלה לבדוק קצת, עד שמנהל העבודה יגיע. כשהגיע הוא קרא למתכנן. עד כאן הכל התנהל בדיוק כמו שאמור. ההפתעה היתה המתכנן: הוא התרגש, הוא הופתע, הוא קיטר. כשהוא הלך הצידה להתקשר לסגן ראש העיר, שאלתי בשקט את הפועל אם הם לא מצאו קברים אף פעם: כל הזמן, הוא ענה, אלא שההוא זה היום הראשון שלו בעבודה. מכאן היה לי ברור יותר מה לעשות. הצגתי לו את האפשרויות במילים פשוטות ("אסור להזיז אותם") וכשלא הצליח לראות את תוואי האבנים, סימנתי אותם בסרט סימון צבעוני. הפועלים שועשעו לראות את הסרט הצבעוני, מסמן את המובן מאליו, אבל כשההוא התרחק שוב, אמרתי להם שהוא לא רוצה להצטרך לשאול כל הזמן איפה זה. נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שאגו של גבר צעיר הוא אחד הדברים הכי מעיקים ושבירים שיש, והורדתי את הכובע על המצח עד שלא ראו לי את העיניים.

מצד אחד שלי התהלך המהנדס הצעיר, מדבר בטלפון ומתרגש. מולי התיישבו הפועלים על שפת המדרכה ונדמה שבבת אחת נכבו. ישבתי באמצע והיה לי חבל על תנופת העבודה שנקטעה ככה ועל כל ההתרגשות הזו בגינם של שני קברים בני 1600 שנה, שאסור לי לחפור ואסור להם להזיזם.

אחר כך הגיע מהנדס ותיק וטפח על כתפו של הצעיר בחיבה: הנה הקברים הראשונים שלך. הוא פרש את התוכניות והראה איך אפשר להזיז כאן וכאן וכאן. וכן, הוא ענה לצעיר, יכול להיות שבכל מטר נגלה עוד קברים. נכון, אי אפשר לדעת. אבל אפשר לתכנן מחדש את התוואי. מנהל העבודה עשה קולות כועסים כדי שהפועלים יקומו ויראו עסוקים, והם פנו לפזר חול ובאמת נראו עסוקים מאוד. אני תעדתי בפנקס שלי את הקברים ומזוית העין עקבתי אחר המהנדס הצעיר מסתגל לשינוי בתוכניות. לרגע לא מעלה על דעתו שהוא לא הירוק היחיד כאן – שהפעם האחרונה שבה ראיתי קברים ביזנטיים היתה ב-2003  ושמתחת לכובע הרחב שאני חובשת ללא הרף אני מעמידה פנים שאני אנתרופולוגית במשימה עירונית, בלב אנשי התשתיות וטרקטוריהם הרועשים.