זמן
הילדה היתה חולה ונשארנו בבית. רק בצהריים הייתי צריכה להגיע למשרד לשעתיים למפגש רב משתתפים. הבאתי אותה מצויידת לעצמאות ועל אקמולי, וממש הצלחתי להקדיש זמן לכל ההתרועעות* שמצופה באירוע כזה. היא אקססורי שמאוד מקל על שיחות חולין: כמעט כל שיחה הגיעה מתישהו למחמאות על הילדה היפה (היא התביישה מכדי לדבר, כך שלא ידעו עד כמה היא חכמה גם).
אחד העמיתים שלי שאל בת כמה היא ואז שאל האם זו הילדה שהיתה בבטן כשלימדתי אותו. לכמה רגעים שיחזרנו את הסימסטר ההוא, שבו הבטן שלי הלכה וגדלה עד שהיו שחששו מירידת מים דרמטית בכיתה אבל הספקתי אפילו לבדוק את מועדי ב'. אמרתי לו שאם הוא היה שואל אותי מתי זה היה, הייתי עונה שלפני שנתיים בערך. אבל הנה היא כאן, בת הרבע-לחמש, מזכירה לי שהזמן עובר מהר משאני חושבת.
אני זוכרת אותו בכיתה. יושב תמיד מקדימה ומתבלט כסקרן ומהיר מחשבה. לא מפתיע אותי שעכשיו אנחנו עובדים ביחד. חמש שנים ובאמת נדמה לי שעבר פחות זמן.
חצי שנה מאז שחזרתי מסן דייגו. עדיין אני חושבת לעצמי מדי פעם שכדאי להזמין את אלו לבראנץ' ליום ראשון ולקבוע טיול לאנשהו בסביבה עם ההם. כאילו פגשתי אותם כאן בסביבה ולא במרחק חצי עולם. חברות שאני עושה להן לייק בפייסבוק אבל עדיין מרגישה את העדרן מחי היומיום ובטח הייתי אמורה להתרגל כבר. עדיין מדי פעם נדמה לי שהגעתי עם מזוודות לפני כמה שבועות ונגה עוד מדברת איתי אנגלית לפעמים במבטא נהדר. חצי שנה והבית שלנו עדיין נראה לי חדש וחסר חותם אישי, והעבודה שלי כחדשות טריות. עדיין אני מתרגשת להיות פה בחזרה. וגם אני עדיין מתגעגעת לסן דייגו.
אני נהנית מפריחת הכלניות החורפית של הנגב ובאותה נשימה רוצה להסתכל על הגלים מהטיילת בלה הויה קוב.
* זה העברית של מינגלינג, לא?
