צפירה
19 באפריל 2012
2 תגובות
-את יודעת למה יש צפירה?
-כדי שכולם ידעו לעמוד דום ולהוריד את הראש. ככה.
-ולמה צריך לעמוד דום?
-כדי לזכור את החיילים שבנו את ישראל. הם באו בלילה ובנו מהר מקרשים את החומה עד הבוקר.
נגה מפגינה זכרון טוב והפנמה של עיקרי הביקור במוזיאון חניתה בספטמבר ("מוזיאון לחומה ומגדל להנצחת הנוטר והשוטר העברי מתקופת המנדט הבריטי") והופכת את שני ימי הזיכרון האביביים לימי הנצחת התנועה הציונית בכלל וחומה ומגדל בפרט. החלטתי לחכות כמה שנים לפני שאציג בפניה את הנושאים האמיתיים של ימי הזיכרון והצפירות.
*
אני נוסעת בבוקר אל העבודה. ברכב שכור בצבע אדום לוהט אני נוסעת בין שדות חקלאיים, בין שדות חיטה ותפוחי אדמה, עד למקום שבו 'מקורות' חופרים תעלה בשוליו של האתר הכלקוליתי. ברדיו יש תחנות שמשמיעות שירי שואה. יש תחנות שמשמיעות 'כל שיר שמקצבו איטי ומצב רוחו נוגה'. בתחנה אחת אני תופסת את נוייבך מראיינת באינטליגנטיות ובנעימות רצף של מרואיינים וביחד מצטיירת תמונה מעניינת על המשכיות הזיכרון ('מה יקרה ביום שבו ימות ניצול השואה האחרון?').
בעשר בבוקר אני מגבירה קצת את הרדיו ונעמדת ליד הרכב. קודם אני שומעת את הצפירה מהרדיו, ואחר כך הקיבוצים מסביב מוסיפים את קולם. מטרים ספורים ממני ממשיכים שני הטרקטורים לחפור. מעלינו חגים מטוסי ריסוס. אני עומדת בין התעלה לחיטה, ליד האוטו המבריק מדי, ויודעת שבדיוק עכשיו עומדים מיליוני ישראלים.
כמה מוזר היה בשנה שעברה, שבה יום זיכרון לשואה היה יום עבודה רגיל, ובזמן הצפירה בטח ישנתי. חיפשתי את הדרך שלי לציין את יום הזיכרון, ועשיתי את מה שאני עושה הכי טוב: אספתי מידע (עכשיו אני יודעת על סוביבור יותר ממה שהייתי רוצה לדעת) עד שלא יכולתי להכיל יותר. ועדיין הרגשתי מנותקת.
כאן אני מחוברת. לא משנה היכן בדיוק אהיה, הריטואלים העדריים כוללים גם אותי ואני יכולה להרפות מהדחף לחפש דרך אישית ופשוט לעשות את מה שעושים.
