צפירה
-את יודעת למה יש צפירה?
-כדי שכולם ידעו לעמוד דום ולהוריד את הראש. ככה.
-ולמה צריך לעמוד דום?
-כדי לזכור את החיילים שבנו את ישראל. הם באו בלילה ובנו מהר מקרשים את החומה עד הבוקר.
נגה מפגינה זכרון טוב והפנמה של עיקרי הביקור במוזיאון חניתה בספטמבר ("מוזיאון לחומה ומגדל להנצחת הנוטר והשוטר העברי מתקופת המנדט הבריטי") והופכת את שני ימי הזיכרון האביביים לימי הנצחת התנועה הציונית בכלל וחומה ומגדל בפרט. החלטתי לחכות כמה שנים לפני שאציג בפניה את הנושאים האמיתיים של ימי הזיכרון והצפירות.
ציפיות מציאותיות
-אמא, איך זה שאת בבית היום?
-לפני יומיים נגמרה החפירה.
-אז מצאתם את כל האוצרות?
-אה, באתר הזה בכלל לא היו אוצרות.
-אז מה מצאתם? את כל החתיכות של הכדים השבורים?
-טוב, בהחלט מצאנו חתיכות של כדים שבורים.
-יופי.
דכדוך לרגל סיום
החפירה נסגרה היום. כל אתמול הפועלים טיטאו את האתר והבוקר הגיע הצלם. הוא הסתובב בין ריבועי החפירה עם סולם ארוך וסולם קצר, סרגל של חצי וסרגל ושל מטר, חץ צפון ושלושה פועלים שמתפעלים את כל זה. אחריו נכנסו לשטח המודדים, לעדכן בפעם האחרונה את התוכניות שצויירו שוב ושוב עם התקדמות החפירה. בנתיים פורקה הסככה והציוד נארז כולו במכולה. אני לקחתי לרכב שלי את כל הניירת. מנהל החפירה העמיס אצלו את ארגזי הממצאים. בצהרים נסענו משם.
אני לא יכולה שלא להיות קצת עצובה בסיום כל חפירה. למרות שזה היה סיום מוצלח למדי: את מטרות החפירה השגנו כבר לפני שבועיים, והספקנו פי 1.5 ממה שהוגדר לנו תוך שאנחנו עומדים במסגרת התקציבית. תמונת האתר המתקבלת ברורה למדי. לתקופה שנרמזה מעבודות קודמות במקום לא היה שריד וזכר באתר, לצערי, ולמעשה חפרנו תקופות שממש לא מעניינות אותי. אבל לפחות עכשיו אני יודעת לזהות קרמיקה מהמאות האחרונות של האלף הראשון – משהו שלא ידעתי קודם.
27 ימי עבודה רצופה באותו אתר – הישג נדיר בתפקידי הלא יציב. אני יודעת שחלק מהדכדוך של 'סיום חפירה' הוא התיעוב הקבוע שלי כלפי אי ודאויות. אין לי מושג מה אעשה אחרי פסח. לאיזה פרוייקט אשובץ, או שאולי אנדוד בין ימי פיקוח מפוזרים, ואולי אשב בבית לאיזו תקופה. נסיון החודשים האחרונים לימד אותי שבדרך כלל משבצים אותי לעבודה רציפה, ושאת הפרוייקטים הכי טובים אני מקבלת בהתראה של לא יותר מיומיים. אני זוכרת שלפי נסיון העבר אני יכולה להיות אופטימית, ובכל זאת העדר השיבוץ ליום שאחרי פסח דוחק בי להיות פסימית.
אולי במקום זה אני צריכה להתמקד במחמאות שהאתר קיבל הבוקר מהצלם ("ואני אומר את זה בתור מי שמצלם כל הזמן אתרים ארכיאולוגיים") גם על הממצאים בשטח וגם על רמת החשיפה והנקיון שלהם, במחמאות שאני קיבלתי על העוגיות שאפיתי לחופרים ("יש לה ידי זהב" "זה לא הידיים, זה הראש זהב") ובכך שעוד פרוייקט הגיע לסיום מוצלח ויש לי שבוע וחצי של חופשה ומנוחה לפני מה-שזה-לא-יהיה שיגיע.
מלחמת העצמאות של סבא שלי
לכבוד יום הולדתו ה-84, היום, סבא שלי לקח אותנו להר יעלה. במלחמת העצמאות הוא כבש את הגבעה הזו. היום, במזג אויר מושלם, הוא הוליך אותנו – בנים, נכדות ונינות – היישר לתוך החורשה, מדלגים מעל טרסות הרוסות ופריחה אביבית אינטנסיבית. מתקשים לעמוד בקצב ההליכה שלו, אבל הוא נעצר לחכות לנו באדיבות.
סיפורי מלחמת העצמאות של סבא שלי הם תמיד אליה עם קוץ: ניצחנו וכבשנו, אבל מתחת למעטה הזה מסתתר בלגן גדול. כמו המבצע ההוא שבו המחלקה נשלחה לכבוש איזה כפר, וכשהיו כבר בפאתיו הגיעה הפקודה לסגת. סבא צעד אחורה אל הפתח בין הסברסים שדרכו עבר לפני רגע. חברו שלצידו צעד גם הוא מיד לאחור, בדיוק לתוך הסברס. הם חזרו מהר מהר לבסיס, ללא נפגעים לכוחותינו מלבד אותו אומלל שצריך היה לשאת בחזרה ועוד ימים רבים התענה מהקוצים. או הקרב ההוא ברמלה, שנמשך ממש עד לתחילתה של ההפוגה, וכשחזרה המחלקה לצריפין התקבלה בתדהמה גדולה שכן זה נחשב קרב התאבדות ולא ציפו לראות אותם בחיים. ימים אחר כך סבא יגלה שבאותן השעות בהן הוא הביס את הסיכויים וחזר חי, במרחק קילומטרים ספורים משם, נפל אחיו הבכור בקרב ליד קיבוץ גזר. או החבר שלו מירושלים, שרכב בטעות עם חמורו אל אזור ערבי לגמרי, ובמשך כמה ימים העמיד פני מקומי עד שמצא דרכו בחזרה אל חבריו.
הסיפור היום כלל שימוש נבון במידע מודיעיני על תנועות הצבא הירדני והמצרי באזור, הליכה ארוכה ומהירה בואדיות החשוכים ולעיתים בתוך נחלים עד לגבעה עצמה והשתלטות מהירה. היה גם משהו עם קצין או"ם שמנופף בדגל לבן בין שני הצדדים ומכונת יריה, אבל בחלק הזה רדפתי אחרי אחת הילדות. סיכומו של הקרב היה האבחנה הפשוטה: ככה כבשנו את הגבעה ולמחרת כולם חלו בדלקת ראות.
כמו שאמרתי: מלחמת העצמאות דרך עיניו של סבא שלי היא בלגן מאולתר שסופו ניצחון. מזל טוב, סבא. מתוכננים לנו עוד הרבה טיולים ביחד.
געגועים
הלכתי עם נגה לריקושט, לקנות ערכת קפה לסבא-רבה המטייל שלה. כשהתעמקתי ביתרונות ובחסרונות של הערכות השונות, היא הסתובבה בחנות ונעצרה מול תמונה ענקית של מטייל על רקע צוקים אדומים-כתומים. "אמא תראי: זה הגרנד קניון" היא הודיעה לי "אני יודעת לפי הצבע והצורה" ואני הבנתי שני דברים. האחד, הילדה היא בור סוד שאינו מאבד טיפה. היא זוכרת טיולים לפרטי פרטים, היא זוכרת את סרטי ההסבר בתחנות המידע, היא מסתכלת בספר הדינוזאורים בארץ ומספרת על תצוגת הדינוזאורים במוזיאון הטבע בלוס אנג'לס. הדבר השני הוא שהיא מתגעגעת.
היא מדברת הרבה על סן דייגו בזמן האחרון. מתארת בפרטי פרטים את כיתת הגן שלה, טיולים שלנו, רגעים יומיומיים שלא ידעתי שנחרטו בה. היא מציעה לי 'אם הים היה עשוי ממיץ פטל, הייתי שוחה לסן דייגו'. היא מתגעגעת לחברות שלה. היא מספרת לי שכשעוזבים בית בארץ אחרת, נותנים את הרהיטים והדברים לאנשים שבאים לגור שם כדי שיהיה להם. היא רוצה לקחת לגן תמונה שלה בגרנד קניון. כשיהיו לה ילדים, היא תיקח אותם לסן דייגו, כך היא מספרת לי.
אני מתפלאת על הכמיהה הזו. הרי כאן, אני מזכירה לה, אנחנו קרובים כל כך למשפחה המורחבת ורואים אותם בכל סוף שבוע. אני לא מחדדת את הנקודות הבאות, אבל כאן יש לה חדר משל עצמה, היא לא צריכה להאבק בשפה זרה כדי שיבינו אותה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלוח אותה לחוג הבלט שהיא כל כך רצתה בשנה שעברה וכאן כל כך הרבה יותר קל לכולנו.
*
על עצמי אני לא מתפלאת. הרי עבורי השנה שם היתה פסגה מקצועית: להגיע על המלגה המדהימה ההיא (מחמאה בפני עצמה), אל אחת מקבוצות המחקר המובילות בתחום, להקים מעבדה משלי ולהכשיר לה צוות מתנדבים, להשתתף בכל אותם ימי עיון, סדנאות והרצאות ולהיחשף לדברים לא מוכרים בארץ. בסיומה של השנה הזו נגמר הפרק הזה שלי. פרק א' של הקריירה. יצאתי מהאקדמיה להתחיל מחדש במקום אחר. אני שמחה שמצאתי עבודה, אבל היא דורשת כישורים של תואר ראשון והיא קטנה עלי בכל כך הרבה מידות שלפעמים נראה לי שהמנהלים שלי כמעט מתנצלים כשהם שולחים אותי למשימה חדשה.
על געגועי אני לא מתפלאת, שהרי מעבר להלם המעבר והזרות זו היתה הרפתקה נהדרת שלא הגיעה לכדי מיצוי. חזרנו הביתה מסיבות טובות, אבל מיצוי החוויה לא היתה אחת מהן. אני מתגעגעת לטיולים שם, כי בארץ חזרנו להיות משפחה שכמעט לא מטיילת מיוזמתה. אני מתגעגעת להיות מוקפת בסדר, נקיון ויופי – במקום הבלגן הלבנטיני המאובק הזה. אני מתגעגעת לאנשים, בעיקר לאלו שמצאו חן בעיני מהרגע הראשון שהבנתי שהם דוברי עברית והתקרבתי כדי להכיר. אני מתגעגעת לידיעה שכל יום יביא איתו משהו חדש.
להרבה דברים אני לא מתגעגעת, אבל דווקא הם מיטשטשים לי ככל שהזמן עובר. עוד קצת זמן יעבור, ואולי מעכבי ספיגת הסרוטנין יפעלו את פעולתם ואני ארגיש טוב יותר בתוך ההווה שלי.
אני מתפלאת על געגועיה. על הצורך שלה להזכיר מדי יום כמה וכמה פעמים את סן דייגו. אולי היא פשוט מהדהדת אותי ואת געגועי, הקטנה הזו שדומה לי יותר משהייתי רוצה*. אולי אני צריכה למקד גם אותה וגם אותי במה שיש לנו עכשיו. לא במה שהיה.
* היא כמו גרסה משודרגת שלי: יש משהו דומה בבסיס, אבל היא יותר חכמה, יותר יפה והרבה הרבה יותר מתוקה.
חמש וחצי בבוקר, כל בוקר.
חפירה שמתמשכת מעל לחודש והיא שגרה של השכמה בחמש וחצי ליום של חוץ, פריחה ואבק. התרגלתי שתשע בערב היא שעת סוף היום שבה אני נאבקת בשינה כדי לתפוס כמה דקות לעצמי אחרי שהילדות נרדמו. אני בודקת מייל ברבע לשש בבוקר, ובדרך כלל מצליחה לענות לעניין. אני מנסה להתרכז בערב או בסוף השבוע למשימות בדרגה שמעל לנוכחית, כמו השלמת אחד המאמרים שהגעתי איתם כמעט לסיום עוד בסן דייגו, אבל מתקשה להתרכז.
לא שמאוד לחוץ בשטח – וזה לזכותו של הארכיאולוג העמית שמתנהל בשלווה וביעילות – אבל ההתמשכות של השגרה הזו נותנת את אותותיה. נדמה לפעמים שאני חיה ביקום מקביל, ורק בסיום החפירה אוכל לחזור לישון בשעות של מבוגרים, להיפגש עם חברות, להכין את ההרצאה לירושלים בסוף החודש, לקנות לאחותי מתנת יום הולדת, לגמור את המאמר ההוא, לקנות נעליים, למצוא שם מוצלח להרצאה במאי בתל אביב וכל אותם דברים. ביקום הנוכחי שלי אני זוכרת מספרי לוקוסים, היכן במכולה נמצאים מסמרי 10, כמה טוריות צריכות תיקון, למלא בקבוק מים למחר, לקחת בבוקר את הסנדוויצ'ים מהמקרר, להשאיר באוטו כובע חם ומעיל כי אמור להתקרר מחרתיים ושצריך גידור לריבוע H32 מחר על הבוקר. חבל שהעולם הרגיל לא מחכה עד שאסיים את כל זה ואצטרף לשגרתו.
ביום הראשון של האביב
ביום הראשון של האביב צילמתי את פריחת החורף בשולי הדרך. הדרך מובילה, לאורך כביש 40, אל החפירה שלי שבה נרמסת הפריחה הזו תחת גלגלי מריצות וסוליות נעלי עבודה. מיד בשולי אזור הפעילות הפריחה עולצת, מוזנת מהשפע הלא רגיל של גשם בחורף הזה.
ככה זה בצפון הנגב: הפריחה היא חורפית. עוד רגע יתחיל האביב וכל הירוק והפורח יקמול.
