ימים אחרונים של שגרה, לכאורה. מוקדם מכדי לארוז, כיוון שזה יקח כמה שעות וחבל לחיות על מזוודות 11 יום. מוקדם מכדי לנקות את הבית עד כדי שכנוע הנהלת הקומפלקס לוותר על דמי הפיקדון, כיוון שאנחנו עדיין חיים בו (הבוקר איילה תרמה את תרומתה וציירה על השטיח. שנה שלמה שמרנו עליו נקי. עד הבוקר). מוקדם מכדי לפזר את החפצים הלא רבים שלנו, שהרי עדיין צריך לשבת-לישון-לאכול על משהו.
לכאורה אפשר להמשיך בשגרה לעוד כמה ימים, אבל לא. אני הולכת לאוניברסיטה, אבל לא מצליחה להתרכז בכלום. עושה טעויות מפגרות. שוכחת דברים שלפני רגע קראתי. אני עייפה כל הזמן, לא משנה אם זה היה לילה שבו עדו קם אל הילדות ויכולתי לישון ברצף, או לילה עם כדור שינה, או לילה שבו התעוררתי ארבע פעמים אל איילה ושתיים אל נגה. כך או אחרת – אני עייפה כל הזמן. אולי זו הכנה לקראת הג'ט לג: הגוף כבר מאותת לי לישון בשעות הפוכות.
-אמא, ניקח איתנו שוקולד לישראל.
-לא צריך, יש גם בישראל.
-ליד סבא וסבתא יש, אבל אולי ליד הבית החדש שלנו אין.
אני עוברת על הבגדים בארון: מה לארוז, מה לתרום ומה לזרוק. האריזה מחייבת קבלת החלטות.
הנטיה הטבעית שלי היא לאגור הכל ולמצוא לכל דבר שימוש. בטח השנה, כשמיחזור היה לא רק עניין אקולוגי אלא גם סוג של התמודדות כלכלית: מטריה שבורה הפכה לחצאית-תחפושת, ג'ינס קרוע הפך לכיסויים לעציצים, גרביים הפכו לבובות. אני עוברת על הארונות ואין שום טעם לארוז מה שאינו שמיש. קל להיפרד מסוודרים בעשרה דולר מוולמרט (אחד התרחב בכביסה, שני התכווץ בכביסה, השלישי התקצר ושרווליו התארכו. לא משעמם) וממכנסיים שגדולים עלי. קשה יותר להחליט במצבי הביניים, על חולצות שכבר התעייפו מלהראות כמו שצריך אבל אם לא היתה מגיעה שעת אריזה, היו נשארו בארון לעוד כמה חודשים.
השקית של מה שלא יסע איתי לישראל הולכת ומתמלאת ואני כנגדה קלילה יותר ויותר. מהחודשים הראשונים כאן זכור לי כמה מעט צריך אדם. כל עוד מכונת הכביסה עובדת, צריך מעט מאוד בארון. אני עוברת על הבגדים בארון ומחלקת לערימות: מה בטוח יכנס למזוודה ומה יכנס רק אם יהיה מקום. אין גבול לדרגות הניפוי. בסוף כל סשן כזה אני מתרוננת על הקלילות אבל כבר מתחילה להתאבל, שונאת שופינג שכמותי, על שיהיה צורך בישראל להכביד שוב ולערום על המדפים עוד בגדים.
יש לי עם מי לשלוח מזוודה לארץ כבר עכשיו. אני מנצלת את ההזדמנות ואורזת: פליימוביל גן חיות ומרפאת חיות, צעצועי עץ מכל מיני סוגים וגדלים, ספרים שנקנו כאן וכמה שנדדו איתנו עוד מישראל, מעילים. אני מראה לנגה: הנה חיות העץ שלך. הן יטוסו לפנינו לישראל וכשנגיע יחכו לנו שם. נפרוק את המזוודה הזו בחדר החדש שלך. הילדה מבולבלת גם ככה משאלת הציוד: מה ניקח איתנו, מה נשאיר, מה השארנו בישראל ומחכה לנו. כל ארגז ריק שמתגלה בבית משמש אותה לאריזה. את מה שלא נכנס לארגז היא מביאה אלי: את זה תשימי במזוודה שלך.
עד עכשיו השתדלתי להתעלם מהספירה לאחור. האריזה הערב היא יריית הפתיחה למירוץ הזה ואני כבר לא יכולה להכחישו.
לשיחות על החזרה/עזיבה.
עוד חודשיים מהיום נעלה על מטוס, ארבעתנו וכמה מזוודות ונחזור לחיות בישראל. לא משהו מסובך: אני יודעת באיזה בית נגור, בעלי יחזור בדיוק לאותו מקום עבודה בתוך כמה ימים, הילדות רשומות לגנים, המשפחה המורחבת כבר מתכננת אצל מי נהיה בכל חג.
אני שומעת כל הזמן מהמשפחה והחברות בארץ כמה מחכים לנו. החברים המקומיים, הישראלים, מדברים הרבה על העזיבה שלנו – בצער הפרידה, בקנאה על כך שאנחנו לא במתלבטים, בסקרנות באשר לסידורים הטכניים מצד מי שנמצאים באותה סירה. בת הארבע מתכננת את האריזה: את המגבת הזו לא ניקח, אבל את המגבת הסגולה נשים במזוודה וגם את הצעצועים. בעלי מחכה כל כך לחזור לחייו כאדם עובד ולא כאב-בית לקטנה שלנו.
אין יום בלי שיחה על הנושא הזה. רק אני לא רוצה לדבר על זה.
טוב לי כאן. לקח זמן ארוך למצוא את המקום שלי באוניברסיטה הזו, לסגל הרגלי עבודה מתאימים, להבין איך לעשות מה. סוף סוף בחודשים האחרונים אני עובדת בקצב טוב, רואה את ההתקדמות ומרוצה בכל בוקר להגיע לכאן. אני אוהבת את ההרגשה הזו, שאני עושה משהו משמעותי. אני אוהבת את העיר הזו היפה, הנקייה והנעימה כל כך. אני אוהבת לראות את האוקיאנוס מחלון המשרד שלי.
השיקולים שלנו לחזור אחרי שנה נשארו תקפים. הכל הגיוני וברור. גם המחיר שמשלמת המשפחה על השנה הזו ברור מאוד, החל מהירידה המשמעותית ברמת החיים (אנחנו חיים על סף העוני כאן, בשכונה הנושקת לאחד האזורים היקרים בארה"ב כולה), דרך הפגיעה בקריירה של בן הזוג וכלה בחיי מהגרים שהם קשים בפרטים הכי קטנים של הקיום (ואנחנו בכלל לא רוצים להגר). שאלתי את עצמי כמה פעמים במהלך השנה הזו האם אני רוצה להישאר ואם כן, באילו תנאים – וזה לא הולך לקרות. אני יודעת שנחזור. יש חלקים בחזרה שמשמחים אותי מאוד – לראות את בכורתה של אחותי הקטנה שנולדה לפני כמה ימים, לחגוג חגים עם המשפחה, להיפגש עם חברות על כוס קפה בנינוחות, לחיות באותו אזור זמן כמו האנשים שאני אוהבת, לחיות בחברה שבה אני מבינה את הקודים התרבותיים.
אני לא רוצה לחשוב על זה. התכנון שלי הוא להמשיך לעבוד עוד חודש וחצי מתוך החודשיים. הרי את מכירת/מסירת הריהוט וכלי הבית נעשה רק בשבועיים האחרונים ואריזת מזוודות היא עניין ליום אחד של עבודה. אני רוצה להמשיך כרגיל. למצות את ההנאה ממה שיש לי כרגע ולא לחשוב על מה שגם ככה יקרה.
בכל פעם שמדברים איתי על זה, מה שקורה הרבה, אין לי אויר. מילולית- אני לא מצליחה לנשום עמוק.
