ארכיון

Posts Tagged ‘יעפת’

ימים יגידו

11 בספטמבר 2011 6 תגובות

כנראה מכיוון שבכורתי, כמוני, צובעת רק בתוך הקוים, עמדתי הבוקר נפעמת מול מגוון הצעצועים שהפעוטה ציירה עליהם. נאמנה לקוד עצמאי לחלוטין, הפעוטה מקפידה לצייר על כל דבר ולא מפנימה את עניין ה'משטחים מתאימים לציור' מול כל השאר. כשאני אוספת אותה מהגן ושואלת אם היא ציירה היום, התנועה שבה היא מראה לי שכן היא סימון קווים על הרגליים. מה שלעיתים קרובות מגובה בשרידי היצירה עצמם.

עמדתי הבוקר ליד הכיור עם ערימה קטנה וצבעונית של חלקי צעצועים, משפשפת מהם את הציורים שלה ועסוקה כולי במחשבות על ציורים מחוץ לקופסה וניחושים לגבי מקומות נוספים שבהם היא ציירה, כשהגיע טכנאי בזק. הוא פנה אלי באדיבות* לברר כמה פרטים לפני תחילת ההתקנה, אבל ברגע שמילים כמו 'ראוטר' הצטרפו לשיחה, לא יכולתי לתרום את חלקי. התקשרתי לבעלי במשרד ונתתי לשניהם להבין זה את זה.

חזרתי לכיור עם חלקי הרכבת המסובנים וחשבתי כמה ששנות הלימודים הארוכות, רוחב אופקי וכל זה עוזרים לי מעט מאוד כשמדובר בסיטואציות כאלו. יש תחומים שלמים שבהם אני אטומה לגמרי. מתקשה להבין ולזכור מונחי יסוד וגם אם אני כותבת אותם לעצמי, לעיתים קרובות בתוך יום המילים על הפתק מאבדות משמעות. לעומת הליקויים המשמעותיים באותם כמה תחומים, הרי שאני מאמצת בקלות את תפקיד אשת-הבית והבקרים שלי מורכבים מעבודות הבית, שתיית קפה נינוחה, פרוייקטים כמו ניקוי הצעצועים ומשימות מורכבות כהכנת רשימת קניות. אולי זה זמני: עד שנתאקלם כאן, עד שאתחיל לעבוד, עד שאתאושש מהלם המעבר. אולי זה כאן כדי להישאר. ימים יגידו.

אחד הדברים הנהדרים בפוסט-דוק היה שהיתה לי משימה והיא היתה בדיוק מה שאני אוהבת וטובה בו. לא בכדי, שהרי אני זו שהתוותי את הצעת המחקר והוצאתי אותה לפועל. אני שואלת את עצמי כמה זמן אני מסוגלת להתנהל ביום-יום שגרתי בלי משימה כזו. בלי איזו מטרת-על מהסוג שהיתה לי בשנים האחרונות.

 

 

 

*חיבור הבית לרשת האינטרנט, פעולה קצרה ושגרתית, אמור היה להתבצע דרך הוט. ביום המיועד לא הגיע הטכנאי של הוט, אלא שהוא טוען שהגיע, לא היינו בבית והשאיר הודעה. שלושה שקרים ביחד. שירות הלקוחות של הוט לא הבין היכן הבעיה, לא הציע פתרונות ובאופן כללי עזר לי להבין שחברה שמתייחסת ככה ללקוחות בשלב החיזור, בו שאני מציעה להם את כספי ואת עצמי כלקוחה, אין סיכוי שתתייחס טוב יותר בשלבים המייגעים יותר של הקשר. עברנו לבזק, שפעלו באדיבות וביעילות.

ההתחלה

דברים שכתבתי בחודש הראשון, ולא תארתי לעצמי שיקח כל כך הרבה זמן עד שאפתח בלוג :-)

*

מרגע שויתרתי על השגרה באוניברסיטה והנחתי בצד את המחקר וספיחיו, התפנה לי הרבה זמן לארוז. גם זמן כפי שנמדד בשעות וגם הפנאי המחשבתי לעסוק בזה. מסתבר שזו לא בעיה מורכבת מדי, לארוז תכולתו של בית. מה לאחסון, מה למסירה, מה יקבל בית אוהב למשך שנה ומעט למזוודות שלנו. מה לוקחים בארבע מזוודות למשפחה שלמה?

פחות קל היה לומר שלום. אם כי ברגע האמת, כשעמדתי בנתב"ג וחיבקתי הורים, אחים, סבים (כן, כולם באו וכן, זה היה דביק כמו שזה נשמע) הפתעתי את עצמי ולא בכיתי בכלל. רק התרגשתי לקראת הפרק החדש הזה.

מסגרת הזמן התחומה היטב מקלה על המעבר. כך גם הידיעה שיש לנו לאן לחזור: הבית שלנו (שאבוי, לא הצלחנו להשכיר עדיין), העבודה שלו, הגן שחשבתי שהילדה תלך אליו השנה אבל זה יקרה רק בשנה הבאה.

ישבתי במטוס עם התינוקת ישנה על כתף אחת והילדה נשענת על צידי השני, ולכמה שעות הייתי לא פה ולא שם. עדיין לא התגעגעתי למה שהשארתי מאחור ועדיין לא הייתי צריכה להתמודד עם מה שמחכה לי במקום החדש. כבר הרגשתי את מה שהכביד והעיק בסידור הישן של הדברים ניתק ולא ממריא איתי ליבשת הרחוקה והתרגשתי בכל ליבי לקראת השנה הזו.

*

ג'ט לג

אהיה קצת עייפה, בטח, אבל מה זה כבר עייפות של ג'ט לג לעומת מה שהתינוקת העבירה אותי בשנה האחרונה? ויתהפכו לי קצת השעות, כמו שהיה כשחזרתי מאוסטרליה והתעוררתי כמה ימים בשעה מוקדמת מאוד. כמה ימים וזה יסתדר.

אם היה משהו שלא צפיתי את חומרתו, הרי זה הג'ט לג. אולי מכיוון שלא דומה ג'ט לג בחזרה מטיול לסביבה נינוחה למה שעוברים עם תינוקת על הידיים וילדה סובלת שמנסה לשבת עלי גם היא, תוך כדי התארגנות במקום זר. אולי מכיוון שאי אפשר להשלים באמת את שעות השינה עם השניים הנ"ל. אולי ג'ט לג לכאן הוא אחר מג'ט לג למקומות אחרים שהייתי בהם. אולי זו אני, שהתקלקלתי עם השנים.

העניין עם השינה לא הטריד מדי. אני רגילה. אבל הבלבול, הרעב בשעות הלא מתאימות, זמני השפל והגיאות שאינם קשורים לשעון המקומי. זה כבר היה מעל ליכולתי. לא זכרתי תשובות שקיבלתי לפני דקות. לא יכולתי להתרכז בדבר. לא הצלחתי להתארגן היטב.

לא המצב האידאלי לפתיחת חשבון בנק, שכירת דירה, מציאת רכב, נהיגה בארץ זרה והתמצאות בחנויות הענק הנהוגות כאן. שבוע ומשהו שבהם הייתי לא יעילה ברמות שאני לא מכירה בי. הקדשתי את מלוא כוחי והגעתי בקושי לתפקוד סביר. דווקא בימים שבהם הייתי צריכה את זה.

עזר כנגדה

(לא מבינה את ה'כנגד'. הוא בעדי. מאוד).

טוב שמישהו תפקד היטב באותם ימים שטופי ג'ט לג. נהג בהקפדה על החוקים המקומיים, קרא את מסמכי הבנק, הוביל את חיפוש הדירה, תיקן מספרי טלפון שהעתקתי שגויים, עשה רשימות קניות וביצע אותן, ניווט בעיר החדשה, הכריע בין מסלולי חיוב לטלפון הנייד, זכר את שמות הגננות של הילדה, בישל ארוחות מוכרות, אילתר פתרונות יעילים.

אני? אני החזקתי את התינוקת על הידיים והעסקתי את הילדה המבולבלת. ההתכנסות הזו לתפקיד האם היתה הדבר היחיד שממש הצלחתי לעשות. אז זה מה שעשיתי.

התארגנות

ארבע שעות מתחילת החיפוש, והיתה לנו דירה. למחרת בבוקר חתמנו על הכל. בצהריים כבר הסדרנו את תשלום החשמל-גז. אחר הצהריים קנינו כלי בית בסיסיים, מצעים וכו' ובסיבוב נוסף, גם קצת אוכל.

באותו הערב אכלנו חביתה וסלט וישנו, כולנו ביחד בערימה אחת, בבית החדש.

*

יש לנו דירה, ומיום ליום היא מאורגנת טוב יותר. פה אנחנו מוצאים שולחן לסלון, שם יחידת מדפים לחדר הילדים, סיר בגודל המתאים, קולפן וקרש חיתוך. בכל פעם עוד משהו קטן, והחיים בבית החדש הופכים נוחים יותר ויותר.

יש לנו עיר חדשה. בסופי השבוע אנחנו מטיילים בה, בנתיים רק בתוך העיר ולא מחוצה לה, ויש כל כך הרבה מה לראות ולעשות בה. אני כבר מתמצאת ברחובות שסביב הבית, נוהגת במידה מסויימת של ביטחון. מצאנו ירקן טוב והקניות נתחלקות בינו לבין שלושה סופרים – לכל אחד יתרונות אחרים. אפילו יש לי כרטיסי מועדון שלהם.

יש לנו חברים. זה טרי והתחלתי, אבל כבר הזמנתי חברה לקפה, וזוג לארוחת ערב, והוזמנו לפיקניק משותף עם כמה משפחות אחרות.

הילדה לומדת את השפה. בכל פעם עוד קצת. אני יכולה להבדיל בין המילים שאני לימדתי אותה לבין מה שהיא למדה בגן לפי המבטא: מושלם במילים מהגן, נוראי במילים מפי.

התינוקת מרוצה. בעיקר היא צריכה אותנו – ומזה יש לה הרבה עכשיו, כשכולנו ביחד כל כך הרבה. היא מחייכת המון וגיליתי שבניגוד למה שציפיתי, אנשים כאן מגיבים אליה בלא פחות חום וחיוכים מאשר בארץ.

בעלי מסתדר במציאות החדשה. עסוק כל הזמן במטלות הביתיות. מוצא רהיטים זולים דרך הרשת, מגלה היכן יש אבוקדו במבצע ולאיזה משרד צריך ללכת כדי להשיג את האישור ההוא.מסדר, מכין, מארגן.

אני התחלתי להגיע לאוניברסיטה. למשרד משלי, עם חלון ענק למערב. עדיין לא התחיל הסמסטר וגם קבוצת המחקר לא התכנסה, כך שאני ממשיכה לעבוד על פרוייקטים שהבאתי איתי ומנסה להסתגל.

קטגוריות: סן דייגו תגים: , ,
Follow

Get every new post delivered to your Inbox.