ממונטריי ללוס אנג'לס, לאורך כביש מספר אחת

הטיול שלנו מתחיל בנסיעה ארוכה צפונה, עד למונטריי [Monterey] וממשיך בחזרה רגועה דרומה לאורך כביש מספר אחת. אנחנו ישנים במוטלים בדרך, עוצרים היכן שנראה לנו יפה. הגשם מלווה אותנו מלוס אנג'לס ומודיע על טיול חורפי.

מונטרי בחורף היא, ככל הנראה, עותק חיוור ושליו של העיר ההומה מתיירים בקיץ. לנו, שלא אוהבים צפיפות, מתאימה העיר בגרסה החורפית והרגועה שלה. יש בה המון מוטלים,  חנויות ומסעדות שערוכים לקראת המוני תיירים אבל מקדמים בברכה גם את מי שבא מחוץ לעונה. יש היצע מגוון של פעילות ימית :שיט בעקבות דולפינים ולוויתנים, קייאקים ימיים להשכרה ומועדני צלילה שמאפשרים להכיר קצת את עולם החי המגוון שבמפרץ. דרך אחרת להכיר אותו היא ביקור באקווריום. האקווריום מדהים. גדול בהרבה מאקווריום בירץ' המוכר שלנו מסן דייגו.

יש גם אקווריום ענק שאליו נכנסים צוללנים להדרכה מקוריינת על החי והצומח הימיים המקומיים. הילדים מוקסמים מזה, רק שצריך לשים לב ולהגיע מוקדם מספיק כדי למצוא מקום ישיבה.

באקווריום אינספור פינות עניין לילדים שמאפשרות להם להביט היישר פנימה מזוית קצת אחרת. יש חדרים שלמים שמוקדשים לפעילויות חקר והרבה התאמה למבקרים נמוכים במיוחד שרוצים לראות הכל ומקרוב.

לא רחוק מבריכות הליטוף (הענקיות) נפתחים חלונות אל הים ואפשר לעמוד לידם וכמעט להרגיש את הגלים מתנפצים מעל לראש.

מחלונות ענק נשקף הים, מזכיר לנו מהיכן מגיע כל העושר הצבעוני שבאקווריומים.

המזח של מונטריי ממוסחר לעייפה ובאפרוריות הבוקר הוא לא ממש אטרקטיבי. עמוס בחנויות לתיירים שמוכרות כל פריט אפשרי מעוטר בכל מוטיב ימי שהגה אי פעם מעצב כלשהו. השילוט מציע למכירה כל מאכל אמריקאי טיפוסי. הריח מציע שהכל עובר טיגון עמוק ולאחריו כיסוי בסוכר או בקטשופ. הכל נראה קצת עייף, קצת לא נקי ומסתיר את האוקיאנוס המרהיב שמאחוריו. הילדה, מצידה, הקפידה להתצטלם עם כל בובה שגובהה עולה על שלה והיתה מרוצה.

מקצה אחד של המזח רואים כמה כלבי ים באמצע המפרץ (למעלה)

ומקצה שני קצת מהחוף היפה (למטה)

אחרי סיבוב נוסף ברחובות הריקים של מונטרי נסענו לשמורה קטנטונת בלב אזור מגורים, לחפש פרפרים (דנאיות) שלפי העונה אמורים היו להתכנס על העצים. אחרי חיפושים ארוכים מצאנו שניים. לפחות לא ירד גשם.

ממונטריי מתחילה הדרך שלנו על כביש מספר אחד, דרומה לאורך האוקיאנוס. החופים סלעיים ויפים. הנה פאסיפיק גרוב:

הכביש מתפתל לאורך מפרץ כרמל, כולל העיירה הקטנה והמפורסמת פחות בזכות יופיה ועושרם של תושביה ויותר בגלל ראש העיר לשעבר.

בשמורת הטבע פוינט לובוס [Point Lobos] אנחנו יורדים מהאוטו אל רוח חזקה אבל ללא גשם, ומספיקים לטייל קצת לפני שהרוח מאיימת להעיף את הילדות הרחק מאיתנו. לפי המפה יש מגוון שבילים לאורך החוף ונקודות תצפית נהדרות לראות מהן יונקים ימיים וציפורים. ליד החניה יש לוחות הסבר מאויישים במתנדבות קשישות. אני קצת נרתעת לראות פרוות של כלבי ים, לוטרות ושאר החבר'ה שבהם אני צופה בהנאה כבר כמה ימים, מזכרת מהציד המאסיבי שהיה נהוג כאן. עכשיו הפרוות האלו הן אביזר חינוכי ואני מוזמנת ללטף.

מזג האויר הקודר והגלים שמתנפצים ברעש הפכו את הטיול לחוויה יוצאת דופן. קצת הצטרדנו, הילדה ואני, מהשיחות-בצעקות שניהלנו מול הרוח. לערימות כלבי הים, מסתבר, לא מפריע מזג האויר וגם לא הקרבה של בני האדם מקצה המסלול.

המשך היום עובר בנסיעה לאורך ביג סר [Big Sur]. מקטע מדהים של 150 ק"מ של צוקים, ים וכביש מתפתל. הים הסוער ומזג האויר האפור והמטפטף מתאימים כל כך לצוקים הכהים, שקשה לדמיין איך נראה המקום בקיץ, כשהכביש עמוס במכוניות. מדי פעם עובר הכביש ביער צפוף ואפלולי עם עצים שקל לזכור את שמם – עץ אדום. אנחנו עוברים על פני בתי קפה שממוקמים בנקודות הנוף הכי יפות, אבל לא מצליחים למצוא מקום פתוח שממש מוכר קפה ולא מזכרות לתיירים.

קצת לפני שאנחנו מגיעים לעיירה קמבריה, שבה נלון הלילה, מפנה אותנו שלט לעבר מושבה ענקית של כלבי ים ואריות ים שנהנים משגרת יומם בלי לשים לב להמוני הצופים בהם ממרחק מטרים ספורים.

קמבריה [Cambria] קטנה, שקטה וכנראה שרוב עסקיה בתיירות. אנחנו ישנים במוטל חמוד להפליא שמספק לנו מצד אחד קצה של יער, ומהצד השני חופו של נחל וסימני הסתיו: שלכת ודלעת.

לטובת התיירים, העיירה משולטת היטב:

למחרת אנחנו קמים אל ארוחת בוקר טובה להפליא בדיינר מאוכלס במקומיים חביבים, שמקבלים בהבנה את הקטנות הרעשניות שלנו, ואחר כך ממהרים לקשור אותן באוטו ולחזור אל כביש מספר אחד. בנסיעה דרומה הצוקים מתמתנים ועדיין ממערב לכביש האוקיאנוס יפיפה וממזרח הכל ירוק. כפרים קטנים ובתי חווה גדולים הולכים ומתרבים ככל שהנוף מתמתן עד שלצוקים הגבוהים של ביג סר אין זכר והנוף הוא של גבעות רכות וירוקות.

מורו רוק [Morro rock] נראה מרחוק, מבעד לגשם, במפרץ שנושא את אותו השם:

ככל שמתקרבים הוא משתלט על הנוף. לא שהוא כזה גדול – הוא פשוט ממש יוצא דופן כשהוא מופיע ככה מתוך הים והערפל:

מקרוב הוא הרבה פחות מרשים:טיילת נחמדה מאפשרת להתרשם מהסלע הענק הזה ואפשר גם להגיע ממש לרגליו, שכן הוא מתחבר ליבשה בחוף חולי וסתמי למראה.

הגשם משבש לנו תוכניות לעוד עצירות, ואנחנו משנים תוכניות לטובת גלידריה שהיא ארץ פלאות קטנה. הגלידה טובה, המקום מקושט לעייפה ורכבת צעצוע נוסעת לאורך הקירות גבוה סמוך לתקרה.

אנחנו עוצרים בסולוונג, שהוקמה בדיוק לפני מאה שנה ומקימיה הדנים שימרו בה סגנון בניה טיפוסי דני, פתחו אינספור מאפיות שמוכרות מרכולת דנית ועיטרו את הרחובות בדמויות עץ של דנים חסונים. רוב הזמן זה נחמד, לפרקים נראה דבילי לגמרי או ממש יפה. תלוי במצב הרוח ובטעם האישי שלנו ושל מי שבחר למקם בקליפורניה רפליקות מצפון אירופה.

את הלילה האחרון אנחנו ישנים בסנטה ברברה ולמחרת מטיילים קצת בבית המשפט שמתהדר בארכיטקטורה קולוניאלית ספרדית, בחלקים הישנים של העיר שמשחזרים קצת מההיסטוריה שלה ולאורך הטיילת היפה.

מילה לחובבי פרהיסטוריה, מערות ואומנות ילידית: אמנם Chumash Cave היא המערה עם הכי הרבה ציורי סלע פרהיסטוריים בצפון אמריקה  וכל זה, אבל תחסכו מעצמכם את הנסיעה הארוכה בכביש הקטן והמפותל, במעלה ההר, שמסתיימת בעליה של שלוש מדרגות, הליכה של חמישה מטרים והצצה מבעד לסורגים (היא נעולה) אל מערה קטנה שכותל אחד שלה מעוטר במטר על מטר של ציורים.

מסנטה ברברה לכיוון לוס אנג'לס אנחנו נוסעים לאורך חוף שטוח, במזג אויר יפה. רחוקים מאוד מהצוקים הכהים של ביג סר ומהאפרוריות הגשומה שליוותה את הטיול הזה ועזרה לו להיות יפה כל כך. בתוך לוס אנג'לס אנחנו נוטשים את כביש מספר אחת לטובת הזדחלות בפקקים המסורתיים של הכרך הגדול עד לסן דייגו שלנו.