געגועים
הלכתי עם נגה לריקושט, לקנות ערכת קפה לסבא-רבה המטייל שלה. כשהתעמקתי ביתרונות ובחסרונות של הערכות השונות, היא הסתובבה בחנות ונעצרה מול תמונה ענקית של מטייל על רקע צוקים אדומים-כתומים. "אמא תראי: זה הגרנד קניון" היא הודיעה לי "אני יודעת לפי הצבע והצורה" ואני הבנתי שני דברים. האחד, הילדה היא בור סוד שאינו מאבד טיפה. היא זוכרת טיולים לפרטי פרטים, היא זוכרת את סרטי ההסבר בתחנות המידע, היא מסתכלת בספר הדינוזאורים בארץ ומספרת על תצוגת הדינוזאורים במוזיאון הטבע בלוס אנג'לס. הדבר השני הוא שהיא מתגעגעת.
היא מדברת הרבה על סן דייגו בזמן האחרון. מתארת בפרטי פרטים את כיתת הגן שלה, טיולים שלנו, רגעים יומיומיים שלא ידעתי שנחרטו בה. היא מציעה לי 'אם הים היה עשוי ממיץ פטל, הייתי שוחה לסן דייגו'. היא מתגעגעת לחברות שלה. היא מספרת לי שכשעוזבים בית בארץ אחרת, נותנים את הרהיטים והדברים לאנשים שבאים לגור שם כדי שיהיה להם. היא רוצה לקחת לגן תמונה שלה בגרנד קניון. כשיהיו לה ילדים, היא תיקח אותם לסן דייגו, כך היא מספרת לי.
אני מתפלאת על הכמיהה הזו. הרי כאן, אני מזכירה לה, אנחנו קרובים כל כך למשפחה המורחבת ורואים אותם בכל סוף שבוע. אני לא מחדדת את הנקודות הבאות, אבל כאן יש לה חדר משל עצמה, היא לא צריכה להאבק בשפה זרה כדי שיבינו אותה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלוח אותה לחוג הבלט שהיא כל כך רצתה בשנה שעברה וכאן כל כך הרבה יותר קל לכולנו.
*
על עצמי אני לא מתפלאת. הרי עבורי השנה שם היתה פסגה מקצועית: להגיע על המלגה המדהימה ההיא (מחמאה בפני עצמה), אל אחת מקבוצות המחקר המובילות בתחום, להקים מעבדה משלי ולהכשיר לה צוות מתנדבים, להשתתף בכל אותם ימי עיון, סדנאות והרצאות ולהיחשף לדברים לא מוכרים בארץ. בסיומה של השנה הזו נגמר הפרק הזה שלי. פרק א' של הקריירה. יצאתי מהאקדמיה להתחיל מחדש במקום אחר. אני שמחה שמצאתי עבודה, אבל היא דורשת כישורים של תואר ראשון והיא קטנה עלי בכל כך הרבה מידות שלפעמים נראה לי שהמנהלים שלי כמעט מתנצלים כשהם שולחים אותי למשימה חדשה.
על געגועי אני לא מתפלאת, שהרי מעבר להלם המעבר והזרות זו היתה הרפתקה נהדרת שלא הגיעה לכדי מיצוי. חזרנו הביתה מסיבות טובות, אבל מיצוי החוויה לא היתה אחת מהן. אני מתגעגעת לטיולים שם, כי בארץ חזרנו להיות משפחה שכמעט לא מטיילת מיוזמתה. אני מתגעגעת להיות מוקפת בסדר, נקיון ויופי – במקום הבלגן הלבנטיני המאובק הזה. אני מתגעגעת לאנשים, בעיקר לאלו שמצאו חן בעיני מהרגע הראשון שהבנתי שהם דוברי עברית והתקרבתי כדי להכיר. אני מתגעגעת לידיעה שכל יום יביא איתו משהו חדש.
להרבה דברים אני לא מתגעגעת, אבל דווקא הם מיטשטשים לי ככל שהזמן עובר. עוד קצת זמן יעבור, ואולי מעכבי ספיגת הסרוטנין יפעלו את פעולתם ואני ארגיש טוב יותר בתוך ההווה שלי.
אני מתפלאת על געגועיה. על הצורך שלה להזכיר מדי יום כמה וכמה פעמים את סן דייגו. אולי היא פשוט מהדהדת אותי ואת געגועי, הקטנה הזו שדומה לי יותר משהייתי רוצה*. אולי אני צריכה למקד גם אותה וגם אותי במה שיש לנו עכשיו. לא במה שהיה.
* היא כמו גרסה משודרגת שלי: יש משהו דומה בבסיס, אבל היא יותר חכמה, יותר יפה והרבה הרבה יותר מתוקה.
ביום ראשון בפארק. הילדים הסתובבו מסביב, במרחבים של דשא מטופח ונקי נקי. עוד משהו להתגעגע אליו.
