קפה אמריקאי הוא בדיוק מה שמספרים עליו

אומרים שהוא קשור קשר עקיף בלבד למה שבשאר העולם שותים בתור 'קפה' ולא טועים בזה. הקפה האמריקאי שאפשר לקנות ברוב המקומות הוא אמנם חום -וזו התחלה טובה- אבל לא טעים. עניין של דרגת קלייה לפני הטחינה. חוץ מזה הוא נמזג כשהוא פושר ודליל, שזה חמור מאוד. יש את השלב הזה שבו הקפה בכוס (זה שמכינים בבית) נזנח לכמה דקות ומתחיל להתקרר. לגימה בשלב הזה גורמת להתלבטות, האם להמשיך למרות הפיחות המשמעותי בחוויה או להיפרד על בסיס פערי טמפרטורות שאינם ניתנים לגישור. אחרי תהליך של ניסוי וטעיה הגעתי למצב שבו אני מצליחה לקנות את הקפה שלי בטמפרטורה הזו, על סף היותו לא-שתי, וגם זה שיפור לעומת נקודת ההתחלה הפושרת.

כמה רשתות מתהדרות בקפה טוב יותר, שמתקרב למה שאפשר להשיג באקראי בכל בית קפה ישראלי ואירופאי, אבל עדיין הנטיה המקומית למזוג קפה כשאינו ממש חם, לא ממש טעים ובכוסות בגודל דלי, לא מיטיבה עם אף קפה. הילידים דווקא מרוצים מגודל הכוסות ולא פעם צפיתי בקולגה מגיע לישיבה עם דלי קפה, לוגם ממנו בנחת לאורך השעה כולה ובסופה יוצא עם הכוס ביד וממשיך לשתות. אני לא רוצה לחשוב איזה טעם יש לקפה קריר שמתיישן כך במהלך שעה-שעתיים. זה מפריע למעט מאוד אנשים, מכיוון שדוכן הקפה הפופולרי ביותר באוניברסיטה מכין את הקפה שלו מראש, ואת נשלחת עם כוס הקלקר למזוג לעצמך מתוך תרמוסים גדולים שמסודרים בשורה בצד.

בחצי השנה הראשונה כאן גם ככה הרשתי לעצמי קפה באוניברסיטה רק פעם בשבוע (3$ ביום לקפה? זה שווה לחשבון חשמל בחודש חמים) ובמקרים האלו האירוע היה חגיגי דיו גם בלי שהקפה יהיה טוב. אחר כך גם התרתי את הרסן קצת וגם למדתי להזמין בסטארבקס פשוט 'קפה' ולבקש שיחממו אותו במיוחד. זה עבד רק בדוכן ליד הבניין שלי, ובסניפים אחרים הסבירו לי באדיבות שאין להם אפשרות לחמם, אבל זה היה מספיק טוב. וגם עלה רק 1.29$. מכרים וחברים סיפרו לי על טריקים מסוגים שונים – להזמין אספרסו קצר וקפה לאטה ולמזג אותם, למשל – אבל היטיבה לעשות אילה, שמחזיקה בבית מקינטה ומכונת קפה טובה.

http://www.youtube.com/watch?v=3oMb06O2wXo

[ youtube=http://www.youtube.com/watch?v=3oMb06O2wXo]

בגרסה הזו, אגב, הקנדית מתעלה על המקור מארה"ב. אני תוהה איך הקפה הקנדי. One more cup of coffee

השמות צרפתיים או איטלקיים: קפה או-לה, קפוצינו, אספרסו וכו'. תכולת הכוס אמריקאית לגמרי.

דג מחוץ למים. הוא צמא?

קניתי קפה ושוב עשיתי טעות. בחנתי את מגוון המטבעות שעומד לרשותי, בחרתי כמה כאלו, שניים מזה ואחד כזה והושטתי לסטודנטית שעובדת בדוכן הקפה הכי מוצלח וקרוב למשרד שלי.

קיבלתי קפה וחיוך. פניתי משם לכיוון המעבדה, אבל משהו הציק לי. חשבתי עוד רגע וחזרתי אחורה:

-יכול להיות ששילמתי פחות ממה שהייתי צריכה?

-כן, אבל זה בסדר. יש לנו כמה פני בצד למקרים כאלו.

היא שוב מחייכת.

השקעתי קצת מחשבה מאומצת ולבסוף הושטתי לה ארבעה מהמטבעות הקטנים ביותר, אלו עם הצבע הנחמד. היא אישרה שבכך השלמתי את מחירה של כוס הקפה ואני המשכתי הלאה. דג מחוץ למים.

 

אפשר היה לחשוב שאחרי שנה אצליח לזכור את ערכם של המטבעות המקומיים. או מתי משתמשים ב'סורי' ומתי ב'אקסקיוז מי'.

אני מבלה את ימי במגוון טעויות, קטנות וגדולות. מכניסה מטבעות למדחן הלא נכון, מעבירה את הכרטיס הפוך, מחפשת מידע על השלט הלא מתאים, לא מחזיקה את הדלת למי שעובר אחרי. יש גם פדיחות קצת יותר גדולות, כמו להיכנס לחדר הישיבות הלא נכון, להציג את עצמי בשמחה ולנסות להשתלב. ההרצאה הכי משעממת שישבתי בה השנה היתה כזו שהגעתי אליה בטעות, וישבתי רחוק מדי מהדלת מכדי לברוח (אפשר היה לחשוב שאחת הטעויות האלו תגלגל אותי למשהו נחמד, אבל התמזל מזלי להיכנס לישיבות ולהרצאות הכי משעממות בקמפוס).

הסטודנטים שהתנדבו אצלי במעבדה היו כולם, למרבה השמחה, סטודנטים לאנתרופולוגיה ולא רק שהם לא הופתעו מהמאותגרות התרבותית שלי, זה אפילו היה עבורם תרגול לא רע. תוך זמן קצר הם התאימו את עצמם אלי והפסיקו לנסות לקרוא לי prof. Ris אלא פשוט Ael. הם גם למדו יפה לקבל ביקורת ישירה, מוכשרים שכמותם, כי כמה שניסיתי לנסח בעדינות ובעקיפות, תמיד יצא לי משהו ישיר והחלטי.

 

יש דברים שהשתפרתי בהם במעט: אני מצליחה לזהות את התור לאוטובוס וכבר לא מתייצבת לי בהיסח הדעת מול דלת האוטובוס כשהוא מגיע. אני לא יודעת בדיוק מה לענות לכל ה-have a good one אבל סיגלתי לי חיוך, הנהון ואיזה מלמול עמום שכנראה מתקבלים בהבנה אצל הצד השני. בכלל נורא השתפרתי בחיוך והנהון, כולל נסיונות לצלוח סמול טוק בעזרתם (בהצלחה חלקית. אני לא רוצה לדעת מה דעתם של כמה מהעמיתים שלי על זה). השיפור העיקרי הוא שהתרגלתי. התרגלתי לא להבין מה קורה מסביבי, התרגלתי לטעות. בהתחלה הזרות הזו חנקה אותי וקיויתי והנחתי שעם הזמן אני אשתפר. מסתבר שיותר מהשיפור, פשוט התרגלתי. אני מסתובבת לי ברחבי הקמפוס וטועה על כל צעד ושעל. כאילו נושאת איתי שלט גדול 'אני זרה. לא מבינה אתכם ואתם לא מבינים אותי'. לפעמים אני מופתעת לגלות איזו הסתגלות קטנה. משהו שעשיתי נכון בלי לחשוב עליו מראש. רוב הזמן אני דג מחוץ למים וזה כבר לא מפריע כמעט. כנראה שממש מסובך ללמד כלבה זקנה טריקים חדשים.

 

 

 

נוסטלגיה

1. הערב היתה הפעם האחרונה שבה עשיתי שימוש בתעודת סטודנט. קניתי כרטיס לסרט, ותעודת הפוסט-דוק שלי התגלתה כמספיקה לקבלת הנחת סטודנט. במצב העניינים הנוכחי, לא סביר שתהיה לי תעודת-משהו של איזושהי אוניברסיטה. עוד שישה שבועות וגם לתעודה של UCSD לא יהיה שימוש או תוקף. לא שזו בעיה בפני עצמה, שהרי רוב חיי הבוגרים אני מתהדרת בתעודת סטודנט מסוג כלשהו ואולי הגיע הזמן להסתובב בלי כזו.

2. וודי אלן משחק בניים-דרופינג בפנטסיה הפריסאית המלבבת שראיתי הערב, עם הנחת הסטודנט ההיא. הנושא המוצהר הוא נוסטלגיה והמסקנה הפשטנית לקינוח היא שכל אחד צריך להתמקד במה שקורה היום ולא בכמיהה לעבר. אני כבר רגילה ששואלים אותי, כארכיאולוגית, על תקופות 'פשוטות' יותר בעבר. על חיים בחברה ללא מעמדות, ללא הקצב והעומס המודרניים וכו'. תמיד אני חושבת על החברה האג'יפטולוגית שלי שאמרה 'אני חיה טוב יותר מפרעה: יש לי בבית רצפה ומים זורמים בברז'. אין אף תקופה שהייתי מעדיפה לחיות בה. אולי העתיד.

3. ככל שהזמן פה הולך ונגמר, מתגברת הנטיה שלי לנוסטלגיה-עכשווית. אני חושבת לעצמי 'זו התקופה האחרונה שבה את עוסקת במחקר ממומן, שבה יש לך משרה במקצוע שלך, שבה יש לך מעבדה משלך ומשרד עם חלון לים'. אני מתהלכת באוניברסיטה ומתרפקת כבר עכשיו על מה שאאבד עוד מעט. לא שאני טפשה מספיק כדי לחשוב שאני יודעת מה יהיה בעוד כמה שנים, ואני בהחלט לא מעריכה נוסטלגיה, אבל נופלת לפח הזה ללא הרף ומתרפקת על ההווה בצער השמור להתרפקות על העבר.

אם-בית

שבוע יוצא דופן התחיל היום: התחלפנו. בשגרה אני יוצאת בכל בוקר לאוניברסיטה, והוא אחראי על שינוע הילדה לגן ובחזרה ומכבלה את היום כולו עם הפעוטה. בדרך כלל אני יוצאת איתם, חוזרת הרבה אחריהם ולוקחת חלק יחסי קטן בתחזוקת הילדות והבית לעומתו, שהשנה הוא אב-בית.

השבוע יש לו עניינים מקצועיים חשובים באוניברסיטה ולכן התחלפנו. לקחתי לעצמי זמן חופשי – זה לא שמישהו באמת ישים לב, לאור העובדה שאני מבלה את רוב ימי לבד במשרד באוניברסיטה שגם ככה התרוקנה לכבוד הקיץ. לפיכך הוא יוצא שעה לפנינו ואני מארגנת את הילדות, שמה את הגדולה בגן שלה ומרגע זה משתרעות לפני ולפני פעוטת-הבית שעות ארוכות רק שלנו. כמה מוזר. זה לא קרה כל כך הרבה זמן.

עשיתי הרבה תוכניות לשבוע הזה, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי הבוקר נוסעת מהגן היישר אל המעבדה, מוצאת לפעוטה 'פרפר נחמד' ביו-טיוב ועורכת לפניה מים-אוכל-בובות כדי שתעסוק בשלה בזמן שאני והדוקטורנטית שבדיוק-עכשיו-דחוף-נורא צריכה לקחת כמה ממצאים לדגימה נעבוד. הצלחנו לעבוד יותר משעה לפני שהפעוטה מאסה בענייניה. לקחתי אותה לשיטוט באוניברסיטה והיא אספה זרדים, נופפה לשלום לעוברי אורח ומילאה את החיתול בקקי.

בבית שטפתי לה פנים וידיים והושבתי אותה לאכול יוגורט. את רובו שטפתי מעליה עשר דקות אחר כך. קראנו 'תירס חם' כמה פעמים ומחאנו כפיים במקומות המתאימים. קיבלנו חבילות מהשליח הנחמד ופתחנו אותן בהתלהבות. מחאנו כפיים שוב. היא ניצלה רגע של חוסר תשומת לב מצידי והדליקה לעצמה את הDVD. אני ניצלתי רגע של חולשה שלה והשכבתי אותה לישון. חצי יום עבר.

עכשיו היא ישנה וכמו בחופשות הלידה שלי – אני לא יודעת אם להתחיל לעשות משהו או לוותר כי ברור שהיא תתעורר.  הבית שקט. אני לא רגילה להיות כאן בשעת צהריים שקטה כזו.

מעניין איך יהיה השבוע וכמה מהתוכניות שלי – בוקר בים, קפה עם חברות, קניות – אספיק לעשות. כך או אחרת, זה רק שבוע ואחריו נחזור לסדר הישן לפיו אני מבלה את ימי במשרד. לפחות לזמן מה נחזור לסדר הישן, כי לגבי מה שיקרה מרגע שנחזור לארץ, באמת שאין לי מושג.

הישג התמצאותי

ממש עכשיו, בדרך לקנות לעצמי קפה, עצרה אותי סטודנטית בת 19 לכל היותר בתלבושת האחידה הנהוגה כאן של כפכפים, מכנסונים ומבט תמים ושאלה על בניין וכיתה מסויימים. אני גאה לומר שלא רק שידעתי על מה היא מדברת, אלא גם שיכולתי לכוון אותה אל האזור בבניין שבו אמורה הכיתה הזו להיות. אבן דרך משמעותית בחיי בקמפוס.

אבני הדרך הקודמות היו השלב שבו הפסקתי ללכת לאיבוד מהמשרד למעבדה (אחרי חודש בקמפוס), השלב שבו הבנתי את קיצורי הדרך הבסיסיים לספריה (שלושה חודשים) ואיתור המקומות הסבירים ביותר לקניית קפה בסמוך לבניין שלי (חצי שנה. זה היה איטי במיוחד). חודשיים לפני העזיבה, אני מניחה שההישג של היום הוא פסגה שלא אתעלה מעליה. פסגת הישגי בתחום ההתמצאות בקמפוס.