ירדן
נסעתי למדבר הירדני, לבקר את קבוצת המחקר שלי. שהיתה שלי. שהייתי חלק ממנה בפוסט-דוק.
כל כך הרבה שמעתי, במהלך השנה שעברה, על הפרוייקט הזה: הרצאות, מצגות, ימי עיון, סדנאות בינלאומיות, ישיבות תכנון, שיחות חולין. האבנים האלו, נחות להן בנידחות המדברית שלהן, לא יודעות כמה תשומת לב הופנתה אליהן הרבה לפני שנקנו כרטיסי הטיסה. הן מתועדות בשטח ללא הרף, וכל ממצא בתורו מתועד מרגע חשיפתו ודרך כל השלבים שהוא עובר במעבדת השטח, שנמצאת בשולי הכפר הבדואי הסמוך. בסופו של התהליך הם יכולים – ועושים, אגב – לשחזר את אתר החפירה כולו בדיוק מרהיב, במעבדות שלהם בדרום קליפורניה.
אני מוקסמת מהשילוב בין העידית הטכנולוגית שנהגתה ונבנתה בארה"ב ובין הפשטות של אדמה שמוזזת ממקום למקום בסלים העשויים מצמיגים ישנים.
הצוות האמריקאי חי באוהלים שנקנו מעודפי צה"ל, בשוליו של כפר בדואי שלידו כפרי הפזורה הלא רשמיים נראים ממוסדים להפליא. יש חשמל למבנה הראשי, שבו נמצאות המעבדות עם הציוד המתוחכם ובימים הקרים גם חדר האוכל. לאוהלים אין חשמל, אבל בכל מקרה זמן קצר אחרי שיורד החושך הצוות מתכנס לתוך שקי השינה, פרי הרגל של חודשיים בתנאים כאלו. המים במקלחות קרים, ורוח תמידית נושבת בהן. בטח בגלל שאין דלתות אלא וילונות צבעוניים. הרבה אלכוהול נשתה בתוך האוהלים, בצנעה מסויימת אבל באדיקות ברורה. יש שגרה של חיי מחנה, קשים בצורה שאף אחד מהאמריקאים במשלחת לא חווה קודם, וגם לא אמור לחוות אי פעם. חוויה של פעם בחיים, הם קוראים לזה, ומחייכים. גם תלמידי המחקר, שמתכננים לחזור לעוד עונות כאלו, מחייכים. אבל החיוך שלהם רחב פחות. לפנות בוקר, כשהם נכנסים לרכבי השטח בדרך לאתר, הם מאזינים לגלגל"צ בחדווה גלויה.
הסתובבתי איתם יומיים וחצי. מבקרת באתרים שלא הייתי מגיעה אליהם לבד. ישנה באוהל תוך כדי פלבשבקים בלתי פוסקים מהשירות הצבאי. עומדת בתור לאוכל הגרוע במידה שלא תאמן (עד כדי געגועים לאוכל הצבאי). עבדתי בכמה מהמעבדות, חפרתי באחד מהריבועים, שטפתי דליים מלאי חרסים, שאלתי שאלות. שמרתי שלא להעביר ביקורת, כי אני כבר מבחוץ, ומי שמתארח, ראוי שלא יפצח בהצעות לשינויים אלא אם כן שואלים אותו. הסתפקתי בלמפות לעצמי את ההבדלים בין מה שאני מעדיפה למה שעושים אחרים, מנסה לבנות לעצמי תמונה מיטבית של פרוייקט כזה, לא שאי פעם תהיה לי הזדמנות ליישם אותה.
יפה שם. וריק. ריק בצורה שאין במדבר הישראלי, שקשה להסתובב בו ימים שלמים בלי לראות איזה קו חשמל, קצהו של בסיס צבאי או כביש של ממש. שונה שם. קרוב נורא, ושונה.
