הכנס יתקיים בכל מקרה

16 בנובמבר 2017 כתיבת תגובה

התוכניה לכנס מוכנה: כל ההרצאות אושרו ולכולן יש לי תקציר. יש יו"ר לכל מושב. לוח זמנים מסודר. דברי פתיחה וברכות. אולי כדאי להקדיש עוד מחשבה לשמות של המושבים, שכרגע הם תיאור פשוט של התוכן. ואולי זה יכול להישאר ככה. מנסיון עבר אני יודעת שבדיוק בשלב הזה, כשאני מסכמת עבודה של שמונה חודשים ושולחת לשותפי לתכנון את התוכניה שהם אמורים היו לשים לב אליה כל הזמן הזה, צצות ועולות כל מיני הערות שאין לי מושג מהיכן הגיעו, וטורפות את המארג המסודר. רגע לנפי שאני שולחת לשניים שכרגיל תורמים מעט ומבקרים הרבה, אני מנסה לנחש ביני לבין עצמי איזה מוקשים הם ימצאו בה. אחד בטוח לא ישים לב. השני בטח יעביר לקולגות שלו ושיניים ינעצו.
אני. מצידי, מנסה להתעלם מחוסר הרצון שלי לשתף פעולה ומהפסימיות שקובעת שהם רק מקלקלים ולא תורמים. אשלח. נתכתב, נתווכח, נחפש דרכים אחרות. הכנס יתקיים.

מודעות פרסומת
:קטגוריותUncategorized תגיות:

חיצונית

25 באוקטובר 2017 2 תגובות

ארוחת צהרים עם כמה חוקרות ושיחה שגלשה איכשהו מאפשרויות מימון לכנסים (מעטות עד כדי תסכול) לכנס אחד ספציפי. ככה גיליתי שזה לא סתם שלא הצלחתי למצוא אותו ברשת: אין לו אתר. הוא מתקיים כבר כעשור מפה לאוזן – המארגנים של אותה שנה שולחים קול קורא למכריהם ואלו מרחיבים קצת את הטווח ושולחים לכמה נוספים. ככה מתכנסת איפשהו בעולם הקבוצה הקטנה הזו שמתרכזת בתחום הזה. שמעתי עליו כבר לפני שנים, ולא הבנתי איך לאתר את הקול הקורא. תמיד הנחתי שזו בעיה שלי ביכולות החיפוש והבנת הנקרא. אתמול הבנתי שזו לא אני, זה הם.
הקולגה תישלח לי עותק של הקול הקורא כשהיא תקבל כזה. אצטרף למעגל. אעביר לאחרים. אני תוהה למה, אחרי כל השנים האלו כחוקרת, אני עדיין מחוץ למעגלים. חייזרית. מכירה את הנפשות הפועלות אבל לא נמצאת בתוך המעגל.

לפני כחודש נסעתי ליום עיון באחד מתחומי ההתמחות שלי. בהפסקה שאלתי את אחד המארגנים, שהוא גם המנהל המקצועי שלי, למה הכניסו הרצאות ששמענו כבר לפני שנים, מחקרים שפורסמו מזמן וחוקרים שיש להם מעט מאוד לומר – ולא פנו אלי שיש לי חידושים בתחום. הוא מלמל משהו על התארגנות מהירה, והסטודנט שבעצם פנה רק למי שהוא מכיר, ושבפעם הבאה. אמרתי לו "קול קורא" כי בתכלס זו הדרך להגיע אל מחוץ למעגלי החברים שטופחים זה לזה על השכם.

אני לא מבינה איך אני מחוץ לקבוצה ולא יודעת איך לשנות את זה. אם לא הקולגה הזו, שעד ממש לאחרונה היתה בניהולי, לא הייתי יודעת מה קורה. אולי ככה הרגישו בתיכון הילדים הלא מקובלים? ואני באשליית "הכל מקצועי" מפספסת משהו מהותי.

 

:קטגוריותUncategorized תגיות: ,

כרונית-דינמית

19 בספטמבר 2017 כתיבת תגובה

אני לא אוהבת לעסוק בענייני המחלה. ללכת לפגישת המעקב הרבעונית, אחרכך לרופא המשפחה, לגלות שהמינון החדש בעייתי כי המערכת לא מאפשרת הדפסת מרשם של 100 + 50 מ"ג של אותה תרופה, ואחרי כמה ימים לחזור למרפאה לקחת מרשם למשהו אחר שאמור להיות מקביל, אבל האם ה- 50  של האחר מקבילים ל- 150 שהייתי צריכה? וזה מסתדר עם התרופות האחרות? טוב, נקבע עוד תור כדי לשוחח ולהבין.

לפני שנה מאוד לא אהבתי את ההגדרה 'כרונית'. בכיתי לרופא שלי שזה אמור היה להיות זמני. חוסר איזון כימי. משבר תחום בנושאו שטיפול טוב ותמיכה תרופתית יפתרו. זה לא אמור היה ללוות אותי מעכשיו לתמיד. אז בכיתי. הוא היה נורא אמפתי כי מסתבר שזה קטע של חולים, להגיב קשה.
לפני שבועיים הצטרפה 'דינמית' להגדרה ושוב בכיתי לו (והוא אפילו לא מחזיק טישו במשרד. רשלנות מקצועית) כי אני רוצה לחשוב שכשסוף סוף מצאנו מינונים טובים, הם יעבדו מעתה ועד. אבל דינמית. כרונית-דינמית.

 

:קטגוריותUncategorized

שנה טובה. כל שנה

16 בספטמבר 2017 כתיבת תגובה

בכל שנה, כבר עשור, אני מכינה שלט 'שנה טובה' ומעמידה אותן להצטלם על רקע צמחיה כלשהי. אצל הסבתות אני רואה את הסדרה כולה: השנה שבה הגדולה החזיקה את השלט והקטנה רקדה בפארק בסן דייגו. השנה שבה הן רצו שמלות זהות וחרגתי ממנהגי וקניתי להן. השנה שבה היתה רק תינוקת, שוכבת ליד שלט. השנה שבה הן מאוד שמחו להצטלם ושנה שבה ממש לא היה להן כוח לזה. מתוקות ויפות והולכות וגדלות. מאבדות את העגלגלות ואני מגלה את עצמות הלחיים הפרסיות שקיבלו מאמא שלי. מתארך השיער ומסתבר שלקטנה יש תלתלים. רגועים יותר משלי אבל קיימים בהחלט. השנה הגדולה עם פוני ועם משקפיים ובבת אחת התבגרה.

בתוך היומיום הגדוש, עמוק במאבק בדו-קוטביות, באמצע הטרדות הקטנות והפחדים הגדולים – בתוך כל זה הן עומדות עם שלט ומביטות אלי. אי מושלם של אושר.

אינטואיציה

12 בספטמבר 2017 4 תגובות

החופרת הסמיקה וענתה לי שהשבחים לא מגיעים לה כי מה היא כבר עשתה. זה עניין של מזל, לחפור היכן שהממצאים הנהדרים נמצאים. אמרתי לה שמתוך כל המגרש היא בחרה אזור, והיינו אומרים שזה סתם, אבל זו אינטואיציה. משהן גרם לה ברגע אחד, בתוך רעש המחפרון והאבק בכל מקום, לסמן ריבוע ביתדות. אני חושבת שזה לא סתם. שהדברים שהיא יודעת על עתיקות ואתרים וממצאים, למרות שהיא צעירה להפליא, והמידע שנאסף בה באותו הבוקר עם המחפרון על צבעי הקרקע ודחיסותה, על ההבדל בין ריח של אדמה שיש בה שרידים לאדמה ריקה, על שינויי הצבע הקלים. זכרונות מהחפירה הקודמת בלס הזה של הנגב. המידע הצטבר לאותה החלטת תת הכרתית 'כאן'.

כמוני, שביום החפירה השני שלה לקחתי כמה שקיות קרמיקה לשטוף. הביך אותה שאני, המנהלת שלה, תשטוף חרסים. גם במשרד אמרו לי שזה בזבוז של הזמן שלי ובשבוע הבא יביאו פועל יומי לעשות את זה. אני חשבתי על זה שממצאים צריך לראות עוד בזמן החפירה באותו היום ולה אין אמצעים לשטיפה בשטח, ושאם יהיה איזה כלי נחמד זה יעודד אותה, את החופרת, שמבלה ימים חמים בלס האינסופי. והתחשק לי. ישבתי על המדרכה בחניה עם דליים של מים ושטפתי חרסים, עד שמצאתי משהו שאינו חרס. הפרופ' ששלחתי אליו תמונה התרגש שזה "יכול להיות ממצא מפתח בהיסטוריה העולמית של הנושא""

היא מודה לי על שזיהיתי אותו. ואני יודעת שלא חשבתי שאמצא משהו מיוחד בדלי הממצאים הרטובים, רק שגם אצלי עובדת האינטואיציה. ושלי יש את הידע לזהות ואת מספרי הטלפון של המומחים בשלוף. יצא לה מזה מאמר יפה. אני קצת מקנאה (אבל אין אדם מקנא בתלמידו, נכון? נדמה לי שהיא תלמידה שלי באישזהו מובן) וגם אני זו שיש לה את הרגע המרטיט הזה של להחזיק ביד משהו ולחשוב האם זה מה שאני חושבת שזה?

 

 

 

 

 

 

 

  • וכן, אני לא כותבת מה זה, כי עדיין צריך לוודא ולבדוק ואנחנו מחפשים בשטח עוד ממצאים מהסוג הזה ורק אחרי זמן במעבדות נדע אם זה גדול כמו שזה נראה ואז זה צריך יהיה להיכתב. מייגע. אבל כרגע יש את שמחת הגילוי הפשוטה.
:קטגוריותUncategorized תגיות: ,

בנים בכיתה ה'

11 בספטמבר 2017 כתיבת תגובה

אני יודעת שלא כל הבנים בני העשר רועשים ואגרסיבים, חסרי התחשבות וחסרי זהירות. אני אפילו מכירה אישית כמה שהם נהדרים. אבל איכשהו בחבורות הם נדמים לבכורתי כמקשה אחת של רעש וחפצים מתעופפים. היא יודעת שהם לא מציקים לה בכוונה, אלא שדברים עפים לכל כיוון. והרעש לא נוצר כדי להפריע אלא הוא חלק אינטגרלי ממה שזה לא יהיה שעושים בנים בני עשר.
היא בגיל החביון, ואיתה גם אני – הבנים בכיתה נראים סוג שונה לחלוטין של בני אדם. לא מפוענח ואין לה גם רצון לפענח. רק שיהיו קצת בשקט. שפחות יזרקו דברים, שלא ירביצו זה לזה כל הזמן.

:קטגוריותUncategorized תגיות: ,

החופש הגדול

17 ביולי 2017 2 תגובות

"מצד אחד, אני חוששת מכיתה ג'. מצד שני, אני לא מחכה להיות בכיתה ג"
בת7 מנסה לנסח תיאום ציפיות שלה עם עצמה לקראת כיתה ג'. עוד נעבוד על הנושא הזה.

אנחנו מאורגנים. קייטנה קצרה לבת10 ואז סבתא, מחנה קיץ ונופש משפחתי. שתי קייטנות לבת7 ונופש משפחתי. יש גם לוח שנה מיוחד לחופש ובצידו רשימת דברים לעשות (גןחיות, חוףים, סרטים). חלק מוצלח של החופש הגדול הוא סיומם של החוגים. אמנם השבועות האחרונים היו עמוסים באינסוף מסיבות פרידה ושיעורי סיום וחגיגות שהתעלמו מכך שזה רק פעמיים בשבוע לשעה, ולא קריירה. אבל עכשיו יש שקט. אחר הצהריים הוא שלנו ביחד. לשחק, להשתעמם, לאפות משהו, לנגן בפסנתר (היא קולטת יופי. ואני שמחה לגלות שהמהות לא נמחקה ואני ממש זוכרת למרות שעברו עשרות שנים). חם מכדי לצאת, ואנחנו מתרגלות נינוחות במזגן.

כשהן היו קטנות, הייתי יוזמת פעילויות יצירה. כלומר, מכינה דברים ופורשת ניילון ואת הציוד ואת הרעיונות. והן היו נתפסות לזה לעשר דקות ואחר כך הייתי אוספת ומנקה חצי שעה. השתפרתי: אני לא מצפה מהן להיות כמוני. יש לי אזור יצירה במרתף ואני עובדת בו, כשהילדה לידי עושה גלגלונים על מזרן גדול ומקפצת לפה ולשם. מתוך שאני לא לוחצת, היא יוזמת לעצמה פרוייקטים. ספר הקומיקס אמנם רק בראשיתו, אבל היא הפגינה הבנה יפה של מושג הזום-אין, כשציירה שמונה ריבועים של חללית מתקרבת לכוכב הלכת.לאט מתקרבת. היא צופה בסרטוני יצירה ברשת ואחר כך שוטפת איזה קרטון חלב, גוזרת וצובעת ומכריזה עציץ.

אני רוצה לכתוב אותה הרבה כדי לזכור את הקיץ הזה ואת המתיקות והחוכמה וקופצנות. כדי לשמור את זה למרות שאותה עצמה אני לא שומרת קטנה וחייבת לתת לה לגדול. אני מאוד מתאמצת לאפשר לה לצמוח. למרות שהיא קטנתי וקשה להרפות. אחרי שהכנו מאפה פסטה ביחד, השארתי אותה במטבח לערוך שולחן לארוחת הערב ולחתוך ירקות. הלכתי לסלון עם ספר, ועצרתי את עצמי מלחזור למטבח ולהתערב לה. מגיע לה החופש לגדול, לעשות בעצמה, להחליט, להתלבט על כיתה ג'. אני רק מפחדת כי זכור לי שאחרי החופשה הגדולה, מגיע החופש של ממש לחיות את חייה כבוגרת. ואני עוד לא מיציתי את השולחן עם הגואש.

:קטגוריותUncategorized תגיות: