אור ואבק

אלו חודשים לא כל כך קלים אצלנו בעבודה. לי נראה שהבעיה היא המנהל האזורי, שלא ממש הצליח ללמוד את התפקיד ואת האזור ואותנו. עם הלחץ הרגיל העונתי של הקיץ. עם בעיות קטנות שהלכו וגדלו כי לא טופלו נכון.
בתוך זה, עבדתי הבוקר עם מתנדבים על איזה אתר נחמד, וכשהרמתי את הראש ראיתי את העמית שלי מחייך. הוא אמר להם אתם לא יודעים, אבל לה ולי זו פעילות נופש ובאמת היה טוב כל כך להיות מנותקת לכמה ימים משגרת העבודה שבה רוב הזמן אני טוחנת מים ונדמה שכל מה שלא תלוי רק בי – פשוט לא קורה. אני יודעת שגם הוא מתוסכל וכמה שניסינו ביחד לשנות ולשפר – זה לא באמת מצליח.

היה חם מאוד והייתי מלאה באבק, כך שלא הרגשתי ממש שאני נופשת. משם נסעתי לבקר בחפירה שהתחילה לפני כמה ימים. עוד אין ממש מה לראות בה, אבל אני ראיתי את הארכיאולוגים. ראיתי אותם עושים את מה שהם טובים בו, ואת מה שהם אוהבים לעשות. הם קרנו, שלושתם. הבטתי בהם מתנהלים בין שטחי החפירה, עשרות הפועלים, ערימות הציוד, רשתות הצל וציוד המדידה – והם היו מלאים באור.

אלו החלקים הכי טובים של היומיום: לעבוד עם אנשים שעושים משהו שהם אוהבים ושהם טובים בו.

:קטגוריותUncategorized תגיות: ,

ללעוס ספר

ליד מכונת הקפה שבמטבחון ס' צוחק עלי שתמיד אני עם הנייד, משחקת במשהו. מה היית עושה אם לא היה לך את הטלפון. א', שמכיר אותי מהסימסטר הראשון של התואר הראשון עונה במקומי. היא היתה קוראת. זה מה שתמיד היא היתה עושה. כל נייר שכתוב עליו משהו.

צחקתי וחשבתי על כמה שא' מכיר אותי היטב ואיך בגיל 22 אי אפשר לדעת שעשרים שנה אחר כך עדיין נעמוד באיזו פינה, נכין קפה ונצחק על שטויות.

אחר כך נזכרתי בפגישה מאותו הבוקר עם הרופא שלי. מאז התפרצות הדיכאון בחורף אני עומדת על המשמר. אמרתי לו שהכל בסדר עכשיו, אבל אני כל הזמן שואלת את עצמי אם זה חוזר. האם מצב הרוח הרע הוא דיכאון או שיש סיבה חיצונית. האם אני עייפה או מדוכאת. האם אני שמה לב ואוכל לזהות ולעצור הידרדרות. האם אני שואלת את עצמי יותר מדי. הוא אמר לי את השם המתאים לזה, ואחר כך כינה זאת לעיסה. המחשבות הבלתי פוסקות ביני לבין עצמי, עלי ועל מה שאולי יהיה ואולי ידרדר. בלי שקט פנימי אף פעם מהקול הזה שהוא, כך אמר הפסיכיאטר הטוב שלי, לעיתים רחוקות חיובי.
שאלתי מה אפשר שלא ניסיתי (ואני מתורגלת היטב CBT)

את קוראת? הוא שאל באותו הטון שבו שואלים מישהו אם הוא מנגן בגיטרה, רוקד, אורג.
אז תמשיכי ותקראי הרבה.

 

 

:קטגוריותבישראל תגיות: ,

מיסוך

הילדה היתה קצת חולה אבל לא מאוד, אז לקחתי אותה איתי לעבודה. בצהריים קיבלתי מייל שלחץ לי על נקודות רגישות (הטריגרים שלי הם פרסומים אקדמיים. כמה ייחודי). יצאתי מאיזון ולא ממש הצלחתי לחזור. אחרי כמה זמן היא הציעה שנלך לאכול ארוחת צהריים "בטח את קצת רעבה, אמא" וכשהגבתי בפיזור נפש היא הדגישה "תרגישי טוב יותר אחרי האוכל".

לפי השעון זה היה הזמן שלה לאכול. חזרנו הביתה והאכלתי אותה. אחר כך כיוונתי שעון כדי לא לפספס את הבאתה של השניה מהצהרון ונכנסתי למיטה, למשוך את השמיכה מעל לראש ולעמעם את הרעשים הצורמים של הקיום והיקום וכל השאר.

אני צריכה את המיסוך הזה. אין לי מספיק ממנו. כמו שעמיחי כתב "אלוהים הבידוד נגמר לי". לא שנראה שהיה לי הרבה מלכתחילה. אני לא יכולה להשתיק את הרעש התמידי ולא מצליחה להשאיר אותו בחוץ. פעילות גופנית עוזרת. אלכוהול עוזר אבל אני מנסה שלא. אוכל עוזר (ואכן הגעתי השנה למידה 42*). חברות עוזרות אבל אני מתקשה להתקרב אליהן כשרע לי. הילדות שלי והאחיות שלי. חיים של מאמץ למסך. מטפל אמר לי פעם שאני הולכת יחפה. היום אני חושבת לא על נעליים אלא על אטמי אוזניים.
נכנסתי למיטה לשעה של עמעום ואחריה שאלתי את עצמי מה הילדה חווה. מה היא רואה. איך נראה הדיכאון מהצד שלה. האם היא מבדילה בין סתם כאב ראש, עייפות מעבודת שטח, ושקיעה של בריחה כמו היום? בימים הגרועים אני בטוחה שאני עושה לה עוול, אבל יודעת שעדיפה אמא מדוכאת על פני העדרה. בימים טובים אני חושבת שלכל אחד יש חולשות, וזה בסדר שהיא רואה את שלי. אולי בעוד כמה שנים אני אסביר לה שאני חולה. לא אתרץ בכל מיני 'רק עייפה' אלא אצא מהארון ואפסיק לטשטש. אני מניחה שזה יעזור בהתמודדות גם לה וגם לי. כשתגדל עוד קצת.

  • *כנראה. כי אני מעדיפה להמשיך להידחס לג'ינס במידה 40 מאשר לקחת את עצמי לחנות ולקנות לעצמי משהו שיהיה גם נוח.
:קטגוריותUncategorized תגיות: ,

שולחן הנורוז אצל סבתא

את האזכרה של סבתא שלי עושים בבית שבו היא גרה חמישים משישים שנותיה בארץ, שהיום הוא גן ילדים של חב"ד ופעם בשנה הוא עדיין ביתה. במה שהיה הסלון עמדו הגברים והתפללו (דודה תופסת נערון "כבר עשית בר מצווה נכון? אולי תיכנס לסלון, רק לשבת איתם, לא צריך להתפלל"). במה שהיתה החצר שסבא כל כך טיפח עמדתי עם בת הדוד שלי ליד שולחן ארוך עמוס באוכל. פרסנו וחילקנו את חביתת הירק (מרכיב חיוני בברכות שאחרי התפילה. לא הבנתי למה) לצלחות הגשה.
מתוך הסלון שמעתי את אחד הדודים שלי קורא קדיש, ובלי דעת מילמלתי אמן היכן שצריך, מגיבה למילים עמוק מתוכי. מהחצר הידיים עסקו בחביתת הירק והפה בשיחה על הילדים שלנו, הבריאות, המשפחה. מדי פעם התקרבה פעוטה וביקשה לה חתיכת תפוח והאמהות שלנו, כבר סבתות בעצמן, ניצחו על המאמץ הלוגיסטי.

ככה עמדתי שם, ידיים פורסות, פה משבח את הילדים ואוזן קשובה לקדיש, והייתי בדיוק כמו שסבתא תמיד רצתה שאהיה וכל חייה לא הסכמתי. בהשתמטות שקטה לא הסכמתי. לא לכלות את זמני במטבח בסבב אינסופי של הכנת כוסות תה ומזון. לא להקשיב מבחוץ לגברים המתפללים בפנים. לא לצמצם את עצמי לכדי המקום שאליו היא צימצמה את עצמה. לא להעמיד פנים שזה מה שחשוב.
עכשיו זה לא אכפת לי: בניתי את החיים שלי כמו שרציתי ואחר צהריים אחד של עזרת הנשים לא מדגדג לי. עכשיו לא אכפת לי ואני לא יודעת אם לסבתא, בשנותיה האחרונות, היה אכפת כי גם היא הרפתה מכל מיני דברים והשאירה את הגרעין שכנראה היה שם עד גיל עשרים: סקרנית, עצמאית, גנדרנית.,

עכשיו אני חוזרת בשקט אל דברים שלא ידעתי שאני זוכרת. אל שולחן הנורוז מכוסה המפה הלבנה. עם המראה, הזהב, המים והירק. אל מילים שלא ידעתי ששמעתי ומעוררות בי רצון לחגוג את חג האביב בלבן ובירוק. מסורות שלא נמסרו אלא נזנחו לאיטן לטובת המקום החדש, ומי שרצה המשיך לקיים אותן בלי הרבה הסברים. במחשבה מכוונת אני מצליחה להיזכר בחגיגות בפארק של היום האחרון של פסח. בשולחן הנורוז. בחביתת הירק של יציאת החג (מה יש להם עם חביתות ירק?). 101 שנים להיוולדה, 3 שנים למותה. בעוד כמה שעות אחגוג את הנורוז עם חברים וכבר אני מכינה את הסיב, הסבזי, הסיר ואל הלב מתגנבת שמחת אביב. וגם תמיהה מתגנבת אל הלב. תמיהה על ההימשכות הזו של הלב אל מנהגים שאני בקושי זוכרת, שהיו אמורים להישכח.

:קטגוריותחגים תגיות: , ,

קביים

מחר בבוקר בדיקת דם מקיפה. צום וכאלו דברים. הלכתי לרופא המשפחה לפני שבועיים ופרסתי בפניו את השינה הטרופה, כאבי הראש היומיומיים ועוד כאלו. קיוויתי למצוא איזו סיבה פשוטה. אנמיה או דלקת גרון או משהו. הוא אמר שזה הדיכאון. קצת ניסיתי לשכנע אותו שזה לא, אבל הוא הצביע על בדיקות הדם שלי בשנים האחרונות שמצביעות, בעקביות, על בריאות מצויינת. כלומר, זו הפיזית. זו שאפשר למדוד.
בכל זאת אעשה בדיקת דם מחר. למרות שכאבי הראש נפסקו לפני כמה ימים, ואני גם ישנה טוב יותר. והדיכאון נוכח וברור וכמה פעמים ביום מזכיר לי בשיחה פנימית שאף פעם לא ממש נרגעת כמה אני אפס. הלוואי שזה היה משהו שאפשר לראות בבדיקת דם. לטפל באנטיביוטיקה, או בגבס, או בניתוח. הלוואי שהזה היה משהו שאפשר לראות, כמו קביים או צלקת גדולה, שהיו מסבירים בלי צורך במילים לאנשים מסביבי שאני מתמודדת עם מחלה כרונית. בכל יום ויום מחדש.
גם כשאני מספרת שאני חולה – ובחודשים האחרונים אני קצת מספרת, אחרי שנועה עזרה לי להבין כמה זה בודד להסתיר – נראה לי שהחברות שלי מעדיפות לטשטש את זה. כי אני נראית בסדר גמור. כי אני מחייכת. כי אני מתפקדת. הלוואי שזה היה משהו כרוני שרואים, כי ככה הכל סגור אצלי. המאמצים היומיומיים לתחזק את עצמי – ספורט, חשיבה חיובית, תזונה מאוזנת, שעות שינה רבות וסדירות, תרגילי נשימה, תרופות, שיחות – עם כל אלו אני מצליחה רק להחזיק את הראש מעל למים. ויש ימים שבהם הייתי רוצה שהמאבק הזה לא יהיה שקוף. שיהיו קביים שאפשר לראות, שהמחלה הכרונית תהיה מהסוג שכן מדברים עליו.

:קטגוריותUncategorized תגיות:

הראשונה שלו

נסעתי לחפירה בתחום האחריות שלי. פרוייקט קטן מימדים ולא ממש חשוב, אבל חפירתו הראשונה והוא מסור לה בכל ליבו. עובד עם הפועלים, מודד כל מה שאפשר, מסייר באזור, מתכנן כל שלב. הוא מדבר בהתלהבות על מה שארכיאולוג ותיק היה פוטר בשני משפטים. אני כל כך מרוצה לראות אותו שמח. אדם שאוהב את העבודה שלו. זה בעצם מה שמשך אותי לארכיאולוגיה ביום הפתוח של האוניברסיטה כשנרשמתי בכלל לביולוגיה: בביולוגיה הראו לנו מחקר על צרעה שעוקצת ג'וק. בארכיאולוגיה עמד פרופ' עם מבטא כבד ודיבר עם אור בעיניים על המקצוע שלו. הלכתי אחרי האור בעיניים הפרופ' היה המנטור שלי שנים ארוכות.

הוא אוסף את האשפה שמייצר צוות החפירה. מסביב השטח מלא באשפת פזורה. הנחתי אותו לא לאסוף את האשפה מסביב, כדי לא לפגוע במורשת התרבותית של המקומיים

:קטגוריותבישראל תגיות:

שלווה

6 בפברואר 2017 2 תגובות

מפגש עם חברה שאני אוהבת מאז היינו בנות עשרים הוא תמיד רב שכבתי. אני רואה אותה ומתחת לפני השטח אני רואה את מי שהיא היתה. לפעמים שתיהן מדברות איתי. לפעמים אחת מהן שותקת.

היא רגועה ושלמה וכשהיא מחייכת יש קמטים ליד העיניים שלה, ושפת הגוף שלה נותרה זהה אבל החיוך יפה יותר. אני שואלת, כמו בשמה של מי שהיא היתה, האם הבחירות שעשתה מתאימות לה. היא ממוקמת כל כך יפה בתוך הקן שבנתה לה ואני יכולה לדמיין את השזירה ההדרגתית של הזרדים לכדי יופי. לא חשבתי שזה מה שהיא תבחר. אני ורוב חברותי בחרנו במירוץ. נראה לי שהדבר היחיד שמפריע לה הוא שהיא לא במסלול המתבקש, הרגיל לאשה מוכשרת כל כך. ואם זה העניין, אני חושבת לעצמי בדרך הביתה, שיזדיינו כל מי שחושב שהכישרון והתבונה החדה צריכים ללכת לכיוון מסויים אחד.

 

"עופות מים צועקים כשרואים יבשה

ובני אדם צועקים כשרואים שלווה"

י. עמיחי

:קטגוריותUncategorized, בישראל תגיות: ,