ארכיון
שולחן הנורוז אצל סבתא
את האזכרה של סבתא שלי עושים בבית שבו היא גרה חמישים משישים שנותיה בארץ, שהיום הוא גן ילדים של חב"ד ופעם בשנה הוא עדיין ביתה. במה שהיה הסלון עמדו הגברים והתפללו (דודה תופסת נערון "כבר עשית בר מצווה נכון? אולי תיכנס לסלון, רק לשבת איתם, לא צריך להתפלל"). במה שהיתה החצר שסבא כל כך טיפח עמדתי עם בת הדוד שלי ליד שולחן ארוך עמוס באוכל. פרסנו וחילקנו את חביתת הירק (מרכיב חיוני בברכות שאחרי התפילה. לא הבנתי למה) לצלחות הגשה.
מתוך הסלון שמעתי את אחד הדודים שלי קורא קדיש, ובלי דעת מילמלתי אמן היכן שצריך, מגיבה למילים עמוק מתוכי. מהחצר הידיים עסקו בחביתת הירק והפה בשיחה על הילדים שלנו, הבריאות, המשפחה. מדי פעם התקרבה פעוטה וביקשה לה חתיכת תפוח והאמהות שלנו, כבר סבתות בעצמן, ניצחו על המאמץ הלוגיסטי.
ככה עמדתי שם, ידיים פורסות, פה משבח את הילדים ואוזן קשובה לקדיש, והייתי בדיוק כמו שסבתא תמיד רצתה שאהיה וכל חייה לא הסכמתי. בהשתמטות שקטה לא הסכמתי. לא לכלות את זמני במטבח בסבב אינסופי של הכנת כוסות תה ומזון. לא להקשיב מבחוץ לגברים המתפללים בפנים. לא לצמצם את עצמי לכדי המקום שאליו היא צימצמה את עצמה. לא להעמיד פנים שזה מה שחשוב.
עכשיו זה לא אכפת לי: בניתי את החיים שלי כמו שרציתי ואחר צהריים אחד של עזרת הנשים לא מדגדג לי. עכשיו לא אכפת לי ואני לא יודעת אם לסבתא, בשנותיה האחרונות, היה אכפת כי גם היא הרפתה מכל מיני דברים והשאירה את הגרעין שכנראה היה שם עד גיל עשרים: סקרנית, עצמאית, גנדרנית.,
עכשיו אני חוזרת בשקט אל דברים שלא ידעתי שאני זוכרת. אל שולחן הנורוז מכוסה המפה הלבנה. עם המראה, הזהב, המים והירק. אל מילים שלא ידעתי ששמעתי ומעוררות בי רצון לחגוג את חג האביב בלבן ובירוק. מסורות שלא נמסרו אלא נזנחו לאיטן לטובת המקום החדש, ומי שרצה המשיך לקיים אותן בלי הרבה הסברים. במחשבה מכוונת אני מצליחה להיזכר בחגיגות בפארק של היום האחרון של פסח. בשולחן הנורוז. בחביתת הירק של יציאת החג (מה יש להם עם חביתות ירק?). 101 שנים להיוולדה, 3 שנים למותה. בעוד כמה שעות אחגוג את הנורוז עם חברים וכבר אני מכינה את הסיב, הסבזי, הסיר ואל הלב מתגנבת שמחת אביב. וגם תמיהה מתגנבת אל הלב. תמיהה על ההימשכות הזו של הלב אל מנהגים שאני בקושי זוכרת, שהיו אמורים להישכח.
לא נוראיים
בחמש ורבע אתמול יצאנו מהבית לערב בית הכנסת הקונסרבטיבי. מרחק הליכה לא ארוכה. הקטנה ואבא שלה הלכו לגן השעשועים הסמוך. הגדולה ואני נכנסנו, ברכנו מכרים, לקחנו סידורים מהמדף והצטרפנו לשכנים ומכרים. הרב שלנו דיבר ואני דיפדפתי. ל'כל נדרי' הקשבתי כי המנגינה נפלאה, וכי אבא של חברה שלי שר ובפעם השניה הבת של החברה שלי הצטרפה אליו וזה היה יפיפה. בשאר הזמן קראתי בסידור. קראתי תפילות וקראתי שירה (בכל זאת, סידור קונסרבטיבי) ובעיקר את ההסברים והפרשנויות שהוסיפו עורכי הסידור הזה.
אני אתאיסטית. לא דתייה למרות שהייתי שמחה אם היו לי אלים להאמין בהם: הקיום האתאיסטי הוא קשה ונטול נחמות ותפילות, ומותיר לה לאדם רק את הצורך לעשות כמיטב יכולתה בכל יום מחדש. אני אתאיסטית שאוהבת מסורות וטקסים. התרגשתי עד דמעות כשחיתנתי זוג. אני מדליקה נרות בכל פעם שזה קשור איכשהו. מכירה את ההגדה של פסח לפרטיה כולל החלק שאחרי הארוחה
ברוב החגים אני מוצאת לי את הדרך שלי. את השילוב בין המסורות המשפחתיות, למינון נמוך של דת והעדפה של ההסברים ההיסטוריים להיווצרות החג. רק ביום כיפור אין לי. מילדות אני לא מתחברת. יום ריק.
השנה זו הפעם הראשונה לאחר עשר שנים שבה יום כיפור אינו יום טיול אלא סתם בבית. כנראה בגלל זה התפשטה בי תחושת ריקנות. כאילו חייב להיות משהו עבורי גם ביום כיפור. חיפשתי. קראתי. שאלתי חברות קונסרבטיביות (לא אתאיסטיות, כאלו שמאמינות) על משמעות היום עבורן. ישבתי בבית הכנסת וקראתי את הסידור. חלק מהתפילות היו נורא יפות. אחרות ממש לא.
חזרתי הביתה בלילה בלי החלטה ובלי הבנה. היום ביליתי יום כיפור קלאסי – הילדות רכבו על אופניים וגלגליות על הכביש, הלכנו ברגל לחברים, שיחקנו שעות במשחקי קופסה. בערב הפסקנו את משחק הכדורגל (אמהות וילדים, הם הובילו בגול אחד) והלכנו שוב לבית הכנסת. הדלתות מהצד היו פתוחות, מאפשרות לילדים להיכנס אל בין הרב הצעיר והקשישים עם השופרים, לעמוד לא בשקט ליד ארון הקודש, חיוניים ופעלתניים בין אנשים שצמו כל היממה האחרונה, וככה הקהילה מסיימת את היום. השופרים היו מרשימים, פגניים בצורה מרשימה בדרך שבה אפשר היה להרגיש כיצד קול הופך למעשה וכוונות יוצרות מציאות. אחר כך כולם ברכו זה את זה. הרב שלנו זרח ממש. הוגשו ענבים אדומים ומים. ועלי השתלטה שלווה.
שלווה שבהבנה שלא מצאתי. חיפשתי ולא מצאתי. אין ביני לבין היום הזה דבר. אין לי אלוהים שאליהם אצטרך לפנות, לפייס, להבטיח וכן הלאה. איני חלק מציבור שחש צורך להתחשבן עם עצמו מול אלוהים. אין במושג הקדושה של היממה הזו דבר וחצי דבר שקשור אלי.
אני אתאיסטית. הטוב והרע הם חלק מהקיום חסר המשמעות שלנו. רק המשמעות שאנו יוצקים בו קיימת, ואם איננו עושים זאת, זה פשוט קורה. אין לי ישות להתחשבן איתה. ובאשר לבין אדם לחברו – אני חוטאת לעצמי אם אשאיר זאת לכמה ימים בתשרי. עלי לעשות זאת בכל יום. אוי לזוגיות שלי אם לא הייתי עושה חשבון נפש ביני לבין עצמי וביני לבינו כל הזמן (וביום הנישואים ממש הרבה. ובכל פעם שאנחנו מתמוגגים מהילדות שלנו. ובכל פעם שהוא לא שם לב לבלגן). בסוף כל יום אני חושבת על הטוב שהיה באותו היום ומנסה להתנהל כך שיהיה טוב. אם יש איזושהי משמעות, הרי היא להשאיר את הדברים קצת יותר טובים מאיך שקיבלנו אותם. אני עושה מאמץ מודע להיות הורה טובה, לשים לב, להתנצל כשצריך ולהיות הוגנת ומיטיבה. אני מנסה כל הזמן להשתפר כמנהלת, לשים לב לחולשות שלי ולהתנהל טוב יותר. אני הולכת מדי פעם לפסיכולוגית שלי ומבררת נושאים שבהם אני עדיין מתחשבנת, עד מחילה והבנה ושיפור. אין ליום הכיפורים דבר להציע לי. וגם בזה יש שלווה.
אני מעדיפה לכתוב בקצרה, ובכל זאת משאירה את האורך כאן. לפעם הבאה שבה אתהה אם יש משמעות שחומקת ממני. ואגב, כן. אני אתאיסטית שחברה בקהילה דתית כולל תשלום דמי חבר והשתתפות בטקסים. זאת במסגרת החופש לבחור.
קונטיקט. תרגולת בטיחות. תרגולת שגרה.
נגה היתה חוזרת מגן הילדים בסן דייגו עם סיפורים שלקח לי זמן להבין. לקראת חג ההודיה היא דיברה על פינגווינים ותרנגולים (Pilgrim & turkey) וסנטה קלאוס, לדעתה, נמצא רק בסן דייגו וגר במרכזי קניות. יום אחד היא חזרה עם סיפור על תרגולת במהלכה כיבו את האור בכיתה וכל הילדים וכל המורות נכנסו מהר לחדר השירותים, נעלו את הדלת והיו בשקט בשקט. ניסיתי לפענח את הסיפור, להבין אם היא קלטה נכון את הסיטואציה ואולי אני צריכה להסביר לה את הדברים. אחרי שהבנתי, לא אמרתי לה כלום בעניין: זו היתה תרגולת למקרה שאדם חמוש מסתובב בבניין ויורה.
באותו היום קראתי עוד ועוד על התרחיש הזה. רוב הסיכויים, כך קראתי, שמדובר יהיה בגבר ושהוא נמצא במאבק משמורת על הילדים. לפחות זה מה שנפוץ בגני ילדים. אולי בבתי ספר הסטטיסטיקות אחרות. חשבתי עוד קצת על הדלתות הנעולות והכניסה עם תג שמסופק להורים והשומר החביב שמסתובב בשטח ועל האוצר שלי שלומדת להיזהר מסכנה שהיא לא מסוגלת לשער. ואז עשיתי מה שאני עושה בישראל, בכל פעם שיש פיגוע: מעמידה פנים שזה מאוד מאוד רחוק ממציאות חיי.
*
כשנגה חזרה הביתה בסוף 'עמוד ענן' משהות ארוכה בצפון, והשגרה הדרומית שלנו התבססה מחדש, היא שאלה אותי אם אפשר לגור במקום אחר. מקום שאין בו טילים. היא הציעה את המושב של סבא וסבתא ואת סן דייגו. חשבתי על טילים של חיזבללה שכבר הגיעו בסמוך למושב הזה, ועל תרגולי ההסתתרות מהורה חמוש, ועל פיגועי התאבדות בבתי קפה, וסופות שהורסות עיירות שלמות, ואוטובוסים מתפוצצים, ורעידות אדמה והפחד הכל כך אמריקאי מחטיפות ילדים, ועל שומר חמוש בכניסה לכל קניון. אין מקום כזה, אמרתי לה. בכל מקום יש בעיה משלו.
שאלתי את עצמי היכן אוכל לספק לה מקום בטוח לגדול בו. האם זה הוגן לגדל אותה כאן. האם זה סביר. האם זה מסוכן ואני כבר רגילה וקהה מכדי לשים לב. לקח לה כשלושה שבועות לאבד בהדרגתיות את סימני הטראומה ועכשיו היא כבר לא בוכה מרעשים פתאומיים ולא רצה לחפש מחסה כשעובר אופנוע בחוץ. היא רק שואלת אותי מדי פעם 'כאן יש טילים?' ו'היום יהיו טילים?'.
אני חושבת על ילדים שעבורם הסכנה הגדולה ביותר היא בבית. אני חושבת על בני גילה בעולם השלישי שהסיכויים שלהם לחיות חיים טובים כמו שלה הם אפסיים. אני יודעת שיחסית לרוב הילדים היא חיה חיים טובים ומוגנים. הלוואי שהייתי יכולה לתת לה יותר מזה.
*
החדשות על הטבח בבית הספר בקונטיקט עדיין זורמות ללא הרף. עוד ועוד גילויים על הנרצחים, על הרוצח, על המורות שהחביאו תלמידים כמו בתרגולת וחיכו איתם בחושך בשקט עד שהיריות יגמרו ואז עוד קצת. לא יאמן, אבל דברים כאלו באמת קורים. ביום כזה קשה להחזיק מעמד בהדחקה הרגילה, לפיה הילדים בטוחים ודברים כאלו לא קורים. והכי חשוב לא להתחיל לחשוב על ההורים שנשארו. אי אפשר לחשוב על ההורים שנשארו. אי אפשר לחשוב על חלקות ילדים בבתי קברות. כדי לגדל את נגה אני צריכה לחשוב על ילדים משחקים בפארק, על רכיבת אופניים עד שמחשיך, על חנוכיה צבעונית ועקומה שמובאת בגאווה מהגן.
Happy 4th
מצעד יום העצמאות האמריקאי בעיירה הקטנה אידלווילד (Idyllwild) מזכיר באופן חשוד את תהלוכות הטרקטורים במושב בחג השבועות, רק שבמקום מגוון טרקטורים, טרקטורונים, מכוניות-גולף חשמליות של הקשישים ומה לא, התושבים נוסעים על כלי רכב, בדגש על עתיקים במיוחד. את מקומן של חבילות החציר וקישוטי הירק הרענן תופסים קישוטי נייר בצבעי כחול-אדום-לבן ואפילו ראיתי 'מכונית ילדים' בדיוק כמו טרקטור הילדים במושב, ללמדנו על ענפי ייצור מקבילים.
הכל מתחיל קצת לפני המצעד, כשתושבי העיירה – העשרות הבודדות שאינם חלק מהמצעד עצמו, לפי חישובי -תופסים מקום לאורך הכביש הראשי. אנחנו מצטרפים אליהם – תיירים שמנצלים את הסופ"ש הארוך של החג לטיול בהרים המיוערים והיפים שלהם. אחרי שמצאנו קצת צל, הסתכלתי מסביב וסוף סוף הבנתי מי לובש את הבגדים בצבעים ובדגמים של הדגל.
המצעד התחיל במכוניות בתפקיד: מכבי אש ואמבולנסים. מצוחצחים, מאויישים ומפעילים כולם סירנות מחרישות אוזניים. אחריהם מכוניות עתיקות יותר ופחות.
והמתוקה הזו:
תהלוכה של כלי רכב צבאיים מימי מלחמת העולם השניה וכמו שהודיעו השלטים – גם כמה משורדיה:
לא כל המכוניות עמדו בתלאות הזמן היטב:
תלת-אופנוע על שלושת רוכביו:
וגם מתנדביה המסורים של יחידת החילוץ, שמצאו מישהו לסחוב באלונקה שלהם:
מדי פעם נזרקו על הקהל סוכריות, שרשראות וכדורים. הילדה היתה מאושרת.
בחזרה מעיר הסיגלון 