מלחמת העצמאות של סבא שלי

לכבוד יום הולדתו ה-84, היום, סבא שלי לקח אותנו להר יעלה. במלחמת העצמאות הוא כבש את הגבעה הזו. היום, במזג אויר מושלם, הוא הוליך אותנו – בנים, נכדות ונינות – היישר לתוך החורשה, מדלגים מעל טרסות הרוסות ופריחה אביבית אינטנסיבית. מתקשים לעמוד בקצב ההליכה שלו, אבל הוא נעצר לחכות לנו באדיבות.

סיפורי מלחמת העצמאות של סבא שלי הם תמיד אליה עם קוץ: ניצחנו וכבשנו, אבל מתחת למעטה הזה מסתתר בלגן גדול. כמו המבצע ההוא שבו המחלקה נשלחה לכבוש איזה כפר, וכשהיו כבר בפאתיו הגיעה הפקודה לסגת. סבא צעד אחורה אל הפתח בין הסברסים שדרכו עבר לפני רגע. חברו שלצידו צעד גם הוא מיד לאחור, בדיוק לתוך הסברס. הם חזרו מהר מהר לבסיס, ללא נפגעים לכוחותינו מלבד אותו אומלל שצריך היה לשאת בחזרה ועוד ימים רבים התענה מהקוצים. או הקרב ההוא ברמלה, שנמשך ממש עד לתחילתה של ההפוגה, וכשחזרה המחלקה לצריפין התקבלה בתדהמה גדולה שכן זה נחשב קרב התאבדות ולא ציפו לראות אותם בחיים. ימים אחר כך סבא יגלה שבאותן השעות בהן הוא הביס את הסיכויים וחזר חי, במרחק קילומטרים ספורים משם, נפל אחיו הבכור בקרב ליד קיבוץ גזר. או החבר שלו מירושלים, שרכב בטעות עם חמורו אל אזור ערבי לגמרי, ובמשך כמה ימים העמיד פני מקומי עד שמצא דרכו בחזרה אל חבריו.

הסיפור היום כלל שימוש נבון במידע מודיעיני על תנועות הצבא הירדני והמצרי באזור, הליכה ארוכה ומהירה בואדיות החשוכים ולעיתים בתוך נחלים עד לגבעה עצמה והשתלטות מהירה. היה גם משהו עם קצין או"ם שמנופף בדגל לבן בין שני הצדדים ומכונת יריה, אבל בחלק הזה רדפתי אחרי אחת הילדות. סיכומו של הקרב היה האבחנה הפשוטה: ככה כבשנו את הגבעה ולמחרת כולם חלו בדלקת ראות.

כמו שאמרתי: מלחמת העצמאות דרך עיניו של סבא שלי היא בלגן מאולתר שסופו ניצחון. מזל טוב, סבא. מתוכננים לנו עוד הרבה טיולים ביחד.