מצוף

היינו בכינרת. רוב הילדים במים וכמה מהמבוגרים במים איתם, השאר על החוף. שלווה גדולה. כשהתחילה הרוח המזרחית לנשב נעמדתי, עם סבא שלי, עם הגב למערב בין החוף לבין העומק כדי לשים לב שאף אחד מהם לא נסחף לים. כמו שאבא שלי היה עושה כשהייתי ילדה וכמו שסבא שלי עושה כבר כמה דורות.
הילדים של המשפחה, חבורה די גדולה ומגוונת, אחזו במגוון מהמם בצבעיו ובצורותיו של מצופים. בלי ששמו לב, הרוח עירסלה אותם בגלים רכים והציפה אותם מערבה. את יואב בן השנה ועשרה חודשים במצופים הכתומים שלו, את אורי בן התשע עם המזרון המתנפח, את איילה בת השש עם הגלשן הורוד (קיטי!), את נגה בת השמונה עם מצוף אטריה כחול, את זוהר בת השלוש עם גלגל צהוב. לרגע חשבתי, כדאי לתת להם להינשא עם הרוח מערבה. ללמד אותם לאחוז היטב במצופים שלהם. לשמור על הראש מעל למים ועל הכוחות שלא יאזלו לפני החוף. לתת להם להיסחף ברוח הזו עד טבריה ולראות שהם מצליחים לעמוד על החוף ולהמשיך ללכת.
חשבתי, הסבא-רבא שלהם שעומד ומונע מהם להיסחף, הרי הוריו נולדו בחלב. ואם לא היו הזוג הצעיר ההוא, עם תינוק בן שנה*, שמים כמה צרורות על גב חמור ומתחילים ללכת מערבה, הרי לא היינו כאן היום. חשבתי, האם כשחלב נהרסה משהו עמוק בעצמות נרעד בנו? האם יש מישהו מבעלי קרבת הדם אלינו שעדיין שרד שם?
עמדתי במים עד המותניים, פנים אל הרוח המזרחית וגב אל העומק, וחשבתי שאולי צריך לומר להם להאחז היטב במצוף, לא לבזבז את הכוחות בנסיון לשחות אלא רק באחיזה. צריך ללמד אותם דברים מעשיים. כמו שהקפדתי שהילדות שלי ידעו לשחות. בטח יש עוד דברים שהן צריכות לדעת. איזו מיומנות בסיסית שתהיה טובה בכל מקום. לדעת איך לצוף ולא לטבוע גם לא בכינרת שבה את הרוח המזרחית אנחנו מכירים מילדות.

*אהרון הגיע לירושלים בגיל חצי שנה. במלחמת העצמאות הוא נפל בקרב על גזר, והותיר אחריו אלמנה צעירה ותינוקת. אחיו, סבא שלי, נולד בירושלים ודווקא שרד את מלחמת העצמאות כנגד הסיכויים.

*היינו בכינרת כל המשפחה. וכשאני כותבת "כל" הכוונה לסבא וסבתא, חמשת בניהם, חמש הכלות, הנכדים, בני/ות זוג של הנכדים כשיש ונינים למי שיש. כל.

נאקה

לפעמים הנסיעה בין אתרים בשטח מספקת מפגשים. היום זו היתה נאקה. במרחק מה מעדר כבשים ומהרועים. עמדה על השביל וחירחרה לעברי בקול גדול. לא ראיתי בכר בסביבה, אבל היא נראתה תקיפה וקצת כועסת. וגם נשמעה כאילו היא מעשנת כבדה. סגרתי את החלון והתרחקתי ממנה, מאפשרת לה לחזור לעמוד במרכז השביל. מלכת השביל.

יום שמש חורפי

יום שלם אני רואה מולי את הגבעות הירוקות. מעט עצים, לא מעט סלעים והמון עשבים ירוקים. כבר ירדו גשמים מספיקים לשפע הירוק הטרי. עדיין מוקדם לפריחת החורף, זו שמביאה לכאן תיירים מהמרכז.
השמש יפה, היום קריר. הירוק הרענן של העשב זוהר בשמש. מרחוק ראיתי הבוקר שני צבאים מקפצים על צלע גבעה. הייתי רוצה להשתרע על הגב מתחת לשמי התכלת ולנשום את כל הטריות הזו.

מכיוון שעניין כבר נבדק בעבר, אני יכולה להעיד שהעשב לח, האדמה קצת ריחנית מדי (מרעה פרות, בכל זאת), הסלעים קשים וקרים ואחרי כמה דקות של שכיבה על הגב בתוך כל היופי הזה, מתגנבת ללב ההרגשה שהסיטואציה מגוחכת להפליא. בסוף היום חזרתי הביתה בלי שיירי בוץ ועשב על הגב, ולא ידעתי אם אני מתגעגעת להיות זו שממש ניסתה את זה או שלא.

הגבעות של לכיש

קל להבין את השיקולים בעצירת השריפה. עצרו אותה מלהגיע לגידולים החקלאיים, מלהגיע למושבים, מלהגיע אל החורשות. זה דרש שעות של מאבק, מכוניות ומטוסי כיבוי וחפ"ק על הגבעה וחסימת כבישים ליתר ביטחון. השריפה כובתה וגם התלקחותה מחדש למחרת – כובתה.

נשרפו הגבעות הרכות שעליהן יש מעט עצים ושיחים והרבה עשב ואבנים. הבקר משוטט עליהן בנינוחות של מי שלא יודע מה יהא בסופו. אני יודעת ששטחי מרעה משתקמים הרבה יותר מהר מבתים, חורשות ומטעים. אני יודעת שקשה מאוד לכבות שריפות על הגבעות האלו, עם דרכי הגישה הלא כל כך נוחות ועדיף להשקיע משאבים לפי סדר עדיפויות. אבל קשה להגיע למחרת בבוקר ולראות שטחים גדולים שחורים.

החסידות שמחו. יומיים הן כיסו את צלעות הגבעות, אוכלות את השאריות הצלויות של חיות הבר ותופסות את מי שמחפש לעצמו בית חדש. על הכביש נדרסו צבים ונחשים. אחרי יומיים, בשעת צהריים, החסידות המשיכו בדרכן. פה ושם נשארה אחת להמשיך להסתובב על הגבעות. אני מקווה שתישאר לה ארובה נוחה לקינון באירופה.

 

הגבעות הרכות של אזור לכיש הן היום פריפריה שמעטים מסתובבים בה. היו תקופות שנחל לכיש, האדמה הטובה ושפע המרעה משכו אוכלוסיה גדולה. על כל גבעה יש כאן אתר. אני עובדת בואדיות ובודקת שהטרקטורים לא חושפים במקרה עוד אתרים. לשמחתי, הם לא פוגעים בכלום. כמו היום גם אז: גרים על הגבעה ומשאירים את השטחים הנמוכים לשדות.

החקלאים של לכיש מגדלים ענבים. זו העונה של הסמדר:

בקיץ נקנה אותם תחת שם המותג והם יהיו מתוקים וטעימים. מדי פעם אני עוזבת את הטרקטורים לענייניהם ונוסעת בין הכרמים. משוחחת עם חקלאים בני שבעים שהשכימו לעבודה בכרם. מניסה איזה צבי שנמשך אל הגפנים הרכות:

או נמיה שאוכלת קיפוד (לא. לא צילמתי). על עץ אחד גדול בין שתי חממות גפנים תלויה נדנדה. אני שואלת את עצמי מי בא להתנדנד מתחת למכנף הנאה הענק הזה.

מסע בזמן

בפסח טיילנו באזור הערבה. באחת העליות נעצרתי ושאלתי את עצמי אם אני נהנית. אני בת ה-16 לא היתה עוצרת בכלל בעליה, ועונה מיד ב'כן' גדול. איכשהו, טיול באמצע איזה שומקום בערבה מיד גורם לי להיות שוב בת ה-16 הזו. אבל אני לא: הרי מהצבא אני סוחבת בעיית ברכיים (וכבר לא צולעת, אבל שנים לא היה מה לדבר על טיולים) ובטיולים של השנים האחרונות איכשהו אני תמיד בהריון או מניקה ובטיול הזה אני בהתאוששות מההריון המקוצר. יוצא שבחיי הבוגרים אני לא טיילת נלהבת ובטח שלא מדלגת בעליה, אבל הדימוי העצמי שלי נתקע איפשהו בשנים שבהן לא היה כיף גדול יותר מטיפוס על הר ושינה מתחת לכוכבים בשמים צלולים כל כך שנדמה שהכל אפשרי.

לא ברור לי מדוע בנושא הזה הדימוי העצמי שלי נתקע מאחור. קצת כמו שחודשים ארוכים אחרי שהסתפרתי עוד הייתי שולחת את היד לסלק את הרעמה מהכרית לפני ההרדמות ומשתמשת בכמות שמפו שכבר לא הלמה את המציאות. כשהתחלתי ללמד באוניברסיטה שמתי לב שכשאני נכנסת לכיתת נבחנים, הדודות מבקשות ממני להתיישב עם כולם ואני צריכה להסביר שאני לא סטודנטית, אני המרצה. מתישהו במהלך השנים שבהן לימדתי – שש בסך הכל – הן הפסיקו את זה. עם כניסתי לכיתה היו מהנהנות לשלום ומושיטת יד לטפסי המבחן. לא מובן מדוע אני מצחצחת שיניים מול מראה בכל בוקר, אם אני רואה את אותה התמונה מדי יום. אני זקוקה להודעות חיצוניות כמו תגובת הדודות כדי לשים לב לקמטים הקטנים ליד העיניים ולכך שכל מיני חלקים שהיו מתוחים וחלקים כבר אינם כאלו. או פחות כאלו, אם אני רוצה לא להחמיר עם עצמי.

יום ועוד יום, בטפטוף איטי שאני לא שמה לב אליו. באמצע העליה ההיא הודתי בפני עצמי שאני לא נהנית. שקשה לי, חם לי, כואב לי בברך ובעורף והנוף חדגוני שזה לא יאמן. הייתי שמחה להמשיך להיות זו שמדלגת במעלה הרים ומתפעמת מהנוף המדברי ומנפילת האור על אבנים. טוב, הייתי שמחה גם להישאר חלקת פנים ופעורת עיניים סקרניות.

מלאכים בשלג

משדה התעופה בונציה הכביש המהיר מוליך מהים היישר אל ההרים. בצידי הדרך ערימות שלג קטנות והן הולכות ומתרבות. כאשר האוטוסטראדה נגמרת מתחילים כבישי ההרים. יותר ויותר מפותלים. פה ושם מנהרות. על המדרונות משני הצדדים שלג ועצים נשירים מכוסים בלבן. גבוה עוד יותר העצים כבר כולם מחטניים והשלג מגיע עד לקו הנסיעה ממש.

נסעתי שעה וחצי וכבר הייתי במרחק של 15 ק"מ מכפר היעד שבו נערך הכנס שלו (אי אפשר היה להתכנס בחצי הגובה? או לא בעיצומו של החורף בכפרון אלפי מולבן?) כשהדרך עברה בתוך כפר. אחד מרבים שמפוזרים לאורך הכביש. הgps כיוון אותי לפניה של ˚90 לתוך סמטה, בעליה. אני פונה ומגלה שהשלג לא פולס ממנה לאחרונה. האוטו נוסע עוד קצת ופשוט מפסיק. אני לא מתחפרת ולא מחליקה – הגלגלים פשוט לא יכולים להאחז ולהמשיך. רוורס זהיר עד לחזרה לכביש המפולס. נסיון שני, קצת יותר מהר. נסיון שלישי בהילוך ראשון. נסיון רביעי בהילוך שני. המתנה ותצפית על המקומיים עולים את הסמטה בקלות (טוב, יש להם צמיגי שלג ונסיון מקומי).

אני מוצאת דרך עוקפת, שגם היא סמטה לא מפולסת אבל העליה בה מתונה יותר. אני מגיעה כמעט לסוף העליה כשהדרך מתחברת ב-˚90 לסמטה נוספת, בעליה. פחות מ-20 מטרים מפרידים ביני לבין הכביש המפולס שהוא יעדי, אבל אני לא מצליחה. נסיון איטי, נסיון מהיר, נסיון זהיר, נסיון נמהר. אני יודעת איך לנהוג בחול, בבוץ, על סלעים, במשטחי לס אווריריים שמסתירים אבנים גדולות. כמעט כל יום אני נוהגת בשטח. אבל השלג מציב אתגר שאני לא מצליחה לפצח.

בסופו של אחד מהרוורסים של אי ההצלחה אני מוציאה את שרשראות השלג מהאריזה וקוראת את ההוראות. זה לא נראה הגיוני. אני מנסה בכל זאת ולא, זה לא קורה. אני חוזרת לעליה הראשונה וממשיכיה לנסות לעלות. הצלחה זעומה נרשמת כשאני מגיעה לשיא הגובה עד כה. ומידרדרת משם בחזרה למטה.

באחת הנסיעות שלי מעליה א' לעליה ב' זה קורה. אני מאבדת שליטה על האוטו בכביש המפולס. במהירות נמוכה וללא שליטה כלל אני נכנסת לתוך ערימה של שלג מהמפלסת. רך, אוורירי, עדין, צח ויפה. מכסה את חלקו הקדמי של האוטו. אני מסתובבת פעמיים סביב האוטו. מלטפת את אפו שבתוך הערימה. מנסה נסיעה אחורה או קדימה. כלום.

אני שוקלת אפשרויות. לחפור בידיים את האוטו מתוך הערימה? להשאיר מנוע דולק שימיס אותה? להיפך, לכבות מיד את המנוע שלא יווצר קרח במקום השלג? לקחת את המזוודה ולחפש מוטל ללילה שכבר מתחיל לרדת? לקרוא את הדפים מחברת ההשכרה ולחפש חילוץ? לא ברור לי מאיזה כיוון להתחיל, כשרכב מקומי עוצר לידי. הוא מדבר בשפה שאיני מבינה – היא אינה איטלקית, כי איטלקית אני מכירה קצת. היא גם לא יכולה להיות גרמנית, בהיותה רכה וזורמת. אני עונה באנגלית ובצרפתית והוא ממשיך לנסוע. מהקור, עולות לי דמעות בעיניים. הכל מסביב יפה כל כך בהיותו מולבן ודומם. אין לי מושג מה לעשות.

עוד אוטו מקומי עוצר. יוצא מתוכו גבר בגילי בערך. הוא פונה אלי באותה שפה מקומית שיכולה היתה להיות גרמנית לולא היתה רכה ונעימה באוזן. בתנועות ידיים הוא שואל אם להוציא את האוטו מהערימה. אני עונה בכמה שפות ובעיקר במחוות נרגשות. עוד מקומי עוצר, משאיר את הילד באוטו ויוצא לעזור. אנחנו מנסים לדחוף את האוטו החוצה ללא הצלחה. קושרים רצועה לוו האחורי ומתחילים בנסיון הגרירה. הרצועה נקרעת. משאית נעצרת לידינו, חוסמת לגמרי את הכביש הקטן. הנהג מוציא ווי חיבור גדולים ורצועה מתאימה. נהג אחד באוטו הגורר, שני דוחף את אפו של האוטו שלי ושלישי קופץ על הרצועה המתוחה (אחרי רגע הבנתי: הוא משחרר מלפיתת השלג). אני עומדת בלי תפקיד. זה לא יאמן אבל נהייתי עלמה במצוקה.

האוטו שלי יצא מהשלג. שני הנהגים הראשונים מנסים לחמוק בשקט. אני רצה אחריהם ולוחצת להם את היד ואומרת להם מה דעתי עליהם, מתוך הנחה שלא צריך להבין את השפה כדי להבין את הכוונה. נהג המשאית מטפל בציוד. אני מגלגלת את הרצועה- החלק היחיד שבו הועלתי במשהו. עוד לחיצת יד ודברי תודה והוא מסתכל לי בעיניים ואומר משהו שאני לא מבינה בכלל, ונוסע.

חזרתי ארבעה קילומטרים לאחור, היכן שזכרתי תחנת דלק. המתדלק, גבוה ודק ושורק ביטלס, מדבר גם הוא בשפה הזו אבל אני מוציאה את שרשראות השלג ואומרת 'ביטה' והוא מבין מיד. ההרכבה מסובכת למראה, ולא ידעתי שאחריה צריך גם לנסוע כמה מטרים ואז להדק שוב. כשהוא מחייך בסיפוק אני מוציאה את הארנק והוא בורח ממני כמעט בריצה. מרחוק אני קוראת לו תודה בכמה שפות.

שוב על הכביש בכיוון הקודם. אעבור את הכפר שבו נתקעתי ו-15 ק"מ אחר כך אגיע למלון. אני דרוכה לקראת הסמטה והעליה. הדרך מתפתלת בין בתים שכבר ראיתי, הכנסייה, המסעדה הסגורה, מחסן, עוד כמה עצים. דקות וקילומטרים עוברים. הדרך ממשיכה להתפתל ונראית בדיוק אותו דבר: הבתים דומים ומולבנים וביניהם אשוחים גבוהים בירוק כהה ולבן. מחשיך כבר. אחרי רבע שעה אני כבר חייבת להודות ביני לבין עצמי: אין. הוא נעלם, הכפר הקטן עם הסמטאות הבלתי-עבירות. בערב אני מגיעה למלון ונכנסת אל הלובי החם והמואר, היישר אל החיבוק שלו המודאג-עדיין ושמח. שעה אחר כך, מעל צלחת פסטה, אני מספרת לו את הסיפור, ואין לי מנוס מלהודות שהכפר הקטן ומלאכי השלג שלו פשוט לא הופיעו בפעם השניה.

שיחת הכנה. הצד שלה.

זה יהיה טוב אם תיקחי גם אותי במטוס. וגם אני אראה שלג.

אפילו גם את איילה אפשר לקחת למטוס. כולנו.

מה הצבע של הדגל באיטליה?

אז שם יש את המגדל ההוא. נו. על הצד?

בצהרון. פעם.

אולי תביאי לי שלג. ככה, ביד.

ואם תחזיקי את היד רחוק ממך?

ובכיס של המעיל?

ובכיס השני?

אפילו רק קצת?

 

 

 

חורף בשפלת יהודה

בדרך כלל אני הכי אוהבת את צפון הנגב, עם שמי התכלת שנפרשים מעל מרחבים של 'כמעט מדבר' וקצב משלו. סופות החול הורסות לי את הכיף. ימים של אויר רווי לס שבסופם אין הקלה ופתרון בדמות גשם שישטוף את האבק. הכל שוקע על המכוניות, הצמחים, הריאות והשיער ונשאר ככה. מדי פעם יורדות כמה טיפות שהופכות את האבק לבוץ.

בתקופה כזו אין פלא שאני נכבשת בקסמי שפלת יהודה הדרומית. גבעות ירוקות ורכות שביניהן שדות ירוקים. עדרי בקר לבשר מסתובבים בנחת בין עצים שצומחים בדלילות וסלעים לבנים. חוגלות רצות לפני הג'יפ. כל מיני דברים מרשרשים בעשב.

בין הגבעות ועליהן מסתתרים האתרים שבאתי לראות, אבל גם בלעדיהם יש על מה להסתכל. והכל רגוע. זה לא נוף שצועק את עצמו.

זאב התרומם מאחרוי עץ, חצה את השביל בריצה והאט כשהגיע אל בין הפרות הגדולות. אני הטרדתי אותו, לא הן. גם הן לא הוטרדו ממנו. וגר זאב עם פרה חומה דשנה.

ליד הכביש רעו שבעה צבאים. שישה מהם קרובים זה לזה, וזכר אחד קצת בצד. שלווה של לעיסות.

 

לאט לאט הם לעסו דרכם אל קצה השדה וברגע שנכנסו אל תחום העצים, הסלעים והאדמה החשופה יותר, כמעט מיד קשה היה להבחין בהם אלא כשזזו.

 

טוטם גלידה

אחרי התלבטות של כמה שניות, נכנסנו לגלידריה. חשבתי שלא אקח כדור לעצמי, אבל כשראיתי שגלידת הפיסטוק לא צבועה בירוק זרחני אלא בירוק חיוור-עכור כמו שמקבלים כשמשתמשים באמת בפיסטוקים, לא עמדתי בפיתוי.

עמדנו שנינו בצל עץ, אוכלים גלידה ומתבוננים מסביב. גיליתי שאני נהנית כפול: פעם אחת מהרגע עצמו: מכיוון שהגלידה מצויינת ובעלי כאן לידי נהנה מהגלידה שלו וזה יום יפה. פעם אחת מרגעים שהיו: לפני חמש וחצי שנים, בדיוק בגלידריה הזו (וכמובן עם גלידת פיסטוק) ישבתי בשמש עם הגלידה שלי, והרגשתי לראשונה את הפרפורים הקטנה של ילדתי שברחם. חשבתי גם על כל הגלידות הטובות שאכלנו שנינו בירח הדבש באיטליה. זכרונות טובים.

יש שבטים אוסטרלים שבהם מבינים מה הטוטם של התינוק לפי המקום שבו אמו הרגישה לראשונה את בעיטות העובר. היא מספרת לזקנים היכן זה היה, ולפי הטוטם של המיקום נקבע הטוטם של התינוק לכשיוולד. אני לא יודעת רוחו של איזה בע"ח שורה על הגלידריה בצומת אלונים, אבל זה חייב להיות משהו מצויין לפי הילדה שיצאה.

 

מלחמת העצמאות של סבא שלי

לכבוד יום הולדתו ה-84, היום, סבא שלי לקח אותנו להר יעלה. במלחמת העצמאות הוא כבש את הגבעה הזו. היום, במזג אויר מושלם, הוא הוליך אותנו – בנים, נכדות ונינות – היישר לתוך החורשה, מדלגים מעל טרסות הרוסות ופריחה אביבית אינטנסיבית. מתקשים לעמוד בקצב ההליכה שלו, אבל הוא נעצר לחכות לנו באדיבות.

סיפורי מלחמת העצמאות של סבא שלי הם תמיד אליה עם קוץ: ניצחנו וכבשנו, אבל מתחת למעטה הזה מסתתר בלגן גדול. כמו המבצע ההוא שבו המחלקה נשלחה לכבוש איזה כפר, וכשהיו כבר בפאתיו הגיעה הפקודה לסגת. סבא צעד אחורה אל הפתח בין הסברסים שדרכו עבר לפני רגע. חברו שלצידו צעד גם הוא מיד לאחור, בדיוק לתוך הסברס. הם חזרו מהר מהר לבסיס, ללא נפגעים לכוחותינו מלבד אותו אומלל שצריך היה לשאת בחזרה ועוד ימים רבים התענה מהקוצים. או הקרב ההוא ברמלה, שנמשך ממש עד לתחילתה של ההפוגה, וכשחזרה המחלקה לצריפין התקבלה בתדהמה גדולה שכן זה נחשב קרב התאבדות ולא ציפו לראות אותם בחיים. ימים אחר כך סבא יגלה שבאותן השעות בהן הוא הביס את הסיכויים וחזר חי, במרחק קילומטרים ספורים משם, נפל אחיו הבכור בקרב ליד קיבוץ גזר. או החבר שלו מירושלים, שרכב בטעות עם חמורו אל אזור ערבי לגמרי, ובמשך כמה ימים העמיד פני מקומי עד שמצא דרכו בחזרה אל חבריו.

הסיפור היום כלל שימוש נבון במידע מודיעיני על תנועות הצבא הירדני והמצרי באזור, הליכה ארוכה ומהירה בואדיות החשוכים ולעיתים בתוך נחלים עד לגבעה עצמה והשתלטות מהירה. היה גם משהו עם קצין או"ם שמנופף בדגל לבן בין שני הצדדים ומכונת יריה, אבל בחלק הזה רדפתי אחרי אחת הילדות. סיכומו של הקרב היה האבחנה הפשוטה: ככה כבשנו את הגבעה ולמחרת כולם חלו בדלקת ראות.

כמו שאמרתי: מלחמת העצמאות דרך עיניו של סבא שלי היא בלגן מאולתר שסופו ניצחון. מזל טוב, סבא. מתוכננים לנו עוד הרבה טיולים ביחד.