מלאכים בשלג

משדה התעופה בונציה הכביש המהיר מוליך מהים היישר אל ההרים. בצידי הדרך ערימות שלג קטנות והן הולכות ומתרבות. כאשר האוטוסטראדה נגמרת מתחילים כבישי ההרים. יותר ויותר מפותלים. פה ושם מנהרות. על המדרונות משני הצדדים שלג ועצים נשירים מכוסים בלבן. גבוה עוד יותר העצים כבר כולם מחטניים והשלג מגיע עד לקו הנסיעה ממש.

נסעתי שעה וחצי וכבר הייתי במרחק של 15 ק"מ מכפר היעד שבו נערך הכנס שלו (אי אפשר היה להתכנס בחצי הגובה? או לא בעיצומו של החורף בכפרון אלפי מולבן?) כשהדרך עברה בתוך כפר. אחד מרבים שמפוזרים לאורך הכביש. הgps כיוון אותי לפניה של ˚90 לתוך סמטה, בעליה. אני פונה ומגלה שהשלג לא פולס ממנה לאחרונה. האוטו נוסע עוד קצת ופשוט מפסיק. אני לא מתחפרת ולא מחליקה – הגלגלים פשוט לא יכולים להאחז ולהמשיך. רוורס זהיר עד לחזרה לכביש המפולס. נסיון שני, קצת יותר מהר. נסיון שלישי בהילוך ראשון. נסיון רביעי בהילוך שני. המתנה ותצפית על המקומיים עולים את הסמטה בקלות (טוב, יש להם צמיגי שלג ונסיון מקומי).

אני מוצאת דרך עוקפת, שגם היא סמטה לא מפולסת אבל העליה בה מתונה יותר. אני מגיעה כמעט לסוף העליה כשהדרך מתחברת ב-˚90 לסמטה נוספת, בעליה. פחות מ-20 מטרים מפרידים ביני לבין הכביש המפולס שהוא יעדי, אבל אני לא מצליחה. נסיון איטי, נסיון מהיר, נסיון זהיר, נסיון נמהר. אני יודעת איך לנהוג בחול, בבוץ, על סלעים, במשטחי לס אווריריים שמסתירים אבנים גדולות. כמעט כל יום אני נוהגת בשטח. אבל השלג מציב אתגר שאני לא מצליחה לפצח.

בסופו של אחד מהרוורסים של אי ההצלחה אני מוציאה את שרשראות השלג מהאריזה וקוראת את ההוראות. זה לא נראה הגיוני. אני מנסה בכל זאת ולא, זה לא קורה. אני חוזרת לעליה הראשונה וממשיכיה לנסות לעלות. הצלחה זעומה נרשמת כשאני מגיעה לשיא הגובה עד כה. ומידרדרת משם בחזרה למטה.

באחת הנסיעות שלי מעליה א' לעליה ב' זה קורה. אני מאבדת שליטה על האוטו בכביש המפולס. במהירות נמוכה וללא שליטה כלל אני נכנסת לתוך ערימה של שלג מהמפלסת. רך, אוורירי, עדין, צח ויפה. מכסה את חלקו הקדמי של האוטו. אני מסתובבת פעמיים סביב האוטו. מלטפת את אפו שבתוך הערימה. מנסה נסיעה אחורה או קדימה. כלום.

אני שוקלת אפשרויות. לחפור בידיים את האוטו מתוך הערימה? להשאיר מנוע דולק שימיס אותה? להיפך, לכבות מיד את המנוע שלא יווצר קרח במקום השלג? לקחת את המזוודה ולחפש מוטל ללילה שכבר מתחיל לרדת? לקרוא את הדפים מחברת ההשכרה ולחפש חילוץ? לא ברור לי מאיזה כיוון להתחיל, כשרכב מקומי עוצר לידי. הוא מדבר בשפה שאיני מבינה – היא אינה איטלקית, כי איטלקית אני מכירה קצת. היא גם לא יכולה להיות גרמנית, בהיותה רכה וזורמת. אני עונה באנגלית ובצרפתית והוא ממשיך לנסוע. מהקור, עולות לי דמעות בעיניים. הכל מסביב יפה כל כך בהיותו מולבן ודומם. אין לי מושג מה לעשות.

עוד אוטו מקומי עוצר. יוצא מתוכו גבר בגילי בערך. הוא פונה אלי באותה שפה מקומית שיכולה היתה להיות גרמנית לולא היתה רכה ונעימה באוזן. בתנועות ידיים הוא שואל אם להוציא את האוטו מהערימה. אני עונה בכמה שפות ובעיקר במחוות נרגשות. עוד מקומי עוצר, משאיר את הילד באוטו ויוצא לעזור. אנחנו מנסים לדחוף את האוטו החוצה ללא הצלחה. קושרים רצועה לוו האחורי ומתחילים בנסיון הגרירה. הרצועה נקרעת. משאית נעצרת לידינו, חוסמת לגמרי את הכביש הקטן. הנהג מוציא ווי חיבור גדולים ורצועה מתאימה. נהג אחד באוטו הגורר, שני דוחף את אפו של האוטו שלי ושלישי קופץ על הרצועה המתוחה (אחרי רגע הבנתי: הוא משחרר מלפיתת השלג). אני עומדת בלי תפקיד. זה לא יאמן אבל נהייתי עלמה במצוקה.

האוטו שלי יצא מהשלג. שני הנהגים הראשונים מנסים לחמוק בשקט. אני רצה אחריהם ולוחצת להם את היד ואומרת להם מה דעתי עליהם, מתוך הנחה שלא צריך להבין את השפה כדי להבין את הכוונה. נהג המשאית מטפל בציוד. אני מגלגלת את הרצועה- החלק היחיד שבו הועלתי במשהו. עוד לחיצת יד ודברי תודה והוא מסתכל לי בעיניים ואומר משהו שאני לא מבינה בכלל, ונוסע.

חזרתי ארבעה קילומטרים לאחור, היכן שזכרתי תחנת דלק. המתדלק, גבוה ודק ושורק ביטלס, מדבר גם הוא בשפה הזו אבל אני מוציאה את שרשראות השלג ואומרת 'ביטה' והוא מבין מיד. ההרכבה מסובכת למראה, ולא ידעתי שאחריה צריך גם לנסוע כמה מטרים ואז להדק שוב. כשהוא מחייך בסיפוק אני מוציאה את הארנק והוא בורח ממני כמעט בריצה. מרחוק אני קוראת לו תודה בכמה שפות.

שוב על הכביש בכיוון הקודם. אעבור את הכפר שבו נתקעתי ו-15 ק"מ אחר כך אגיע למלון. אני דרוכה לקראת הסמטה והעליה. הדרך מתפתלת בין בתים שכבר ראיתי, הכנסייה, המסעדה הסגורה, מחסן, עוד כמה עצים. דקות וקילומטרים עוברים. הדרך ממשיכה להתפתל ונראית בדיוק אותו דבר: הבתים דומים ומולבנים וביניהם אשוחים גבוהים בירוק כהה ולבן. מחשיך כבר. אחרי רבע שעה אני כבר חייבת להודות ביני לבין עצמי: אין. הוא נעלם, הכפר הקטן עם הסמטאות הבלתי-עבירות. בערב אני מגיעה למלון ונכנסת אל הלובי החם והמואר, היישר אל החיבוק שלו המודאג-עדיין ושמח. שעה אחר כך, מעל צלחת פסטה, אני מספרת לו את הסיפור, ואין לי מנוס מלהודות שהכפר הקטן ומלאכי השלג שלו פשוט לא הופיעו בפעם השניה.