מצוף

היינו בכינרת. רוב הילדים במים וכמה מהמבוגרים במים איתם, השאר על החוף. שלווה גדולה. כשהתחילה הרוח המזרחית לנשב נעמדתי, עם סבא שלי, עם הגב למערב בין החוף לבין העומק כדי לשים לב שאף אחד מהם לא נסחף לים. כמו שאבא שלי היה עושה כשהייתי ילדה וכמו שסבא שלי עושה כבר כמה דורות.
הילדים של המשפחה, חבורה די גדולה ומגוונת, אחזו במגוון מהמם בצבעיו ובצורותיו של מצופים. בלי ששמו לב, הרוח עירסלה אותם בגלים רכים והציפה אותם מערבה. את יואב בן השנה ועשרה חודשים במצופים הכתומים שלו, את אורי בן התשע עם המזרון המתנפח, את איילה בת השש עם הגלשן הורוד (קיטי!), את נגה בת השמונה עם מצוף אטריה כחול, את זוהר בת השלוש עם גלגל צהוב. לרגע חשבתי, כדאי לתת להם להינשא עם הרוח מערבה. ללמד אותם לאחוז היטב במצופים שלהם. לשמור על הראש מעל למים ועל הכוחות שלא יאזלו לפני החוף. לתת להם להיסחף ברוח הזו עד טבריה ולראות שהם מצליחים לעמוד על החוף ולהמשיך ללכת.
חשבתי, הסבא-רבא שלהם שעומד ומונע מהם להיסחף, הרי הוריו נולדו בחלב. ואם לא היו הזוג הצעיר ההוא, עם תינוק בן שנה*, שמים כמה צרורות על גב חמור ומתחילים ללכת מערבה, הרי לא היינו כאן היום. חשבתי, האם כשחלב נהרסה משהו עמוק בעצמות נרעד בנו? האם יש מישהו מבעלי קרבת הדם אלינו שעדיין שרד שם?
עמדתי במים עד המותניים, פנים אל הרוח המזרחית וגב אל העומק, וחשבתי שאולי צריך לומר להם להאחז היטב במצוף, לא לבזבז את הכוחות בנסיון לשחות אלא רק באחיזה. צריך ללמד אותם דברים מעשיים. כמו שהקפדתי שהילדות שלי ידעו לשחות. בטח יש עוד דברים שהן צריכות לדעת. איזו מיומנות בסיסית שתהיה טובה בכל מקום. לדעת איך לצוף ולא לטבוע גם לא בכינרת שבה את הרוח המזרחית אנחנו מכירים מילדות.

*אהרון הגיע לירושלים בגיל חצי שנה. במלחמת העצמאות הוא נפל בקרב על גזר, והותיר אחריו אלמנה צעירה ותינוקת. אחיו, סבא שלי, נולד בירושלים ודווקא שרד את מלחמת העצמאות כנגד הסיכויים.

*היינו בכינרת כל המשפחה. וכשאני כותבת "כל" הכוונה לסבא וסבתא, חמשת בניהם, חמש הכלות, הנכדים, בני/ות זוג של הנכדים כשיש ונינים למי שיש. כל.