אוגוסט ולאחריו

בסופו של כל אוגוסט אני נזכרת באלבום אהוב עלי

ובכמה אוגוסטים שהיו חשובים במיוחד, והשתנו בהם דברים שמהדהדים לחיי עד היום.

אוגוסט האחרון לא היה חשוב מדי. לא משהו שישנה את חיי ויגרום לי לדמוע ולצחוק. זה בעיקר היה קיץ של החמצה. ביקשתי חופשה באוגוסט כדי להיות עם הילדות לשבועיים-שלושה. היו לי כמה תוכניות גדולות (ים, גן חיות, נסיעה ברכבת) והרבה רעיונות קטנים (יצירה בבית, בניה בבוץ בחצר, בריכה בבוקר ומזגן בצהריים, לסדר ביחד את חדר המשחקים). במקום כל זה, היתה המלחמה של הקיץ ותוכניות העבודה שלי נדחו לאוגוסט, כך שאת כולו ביליתי על גבעה של לס, ממוקדם מדי בבוקר ועד שנהיה חם מכדי לנשום. הן היו במושב אצל הסבים, צוברות חוויות חופש ושמחות כמו שילד בחופש הגדול יודע להיות. מתישהו איילה התחילה להתייחס אל הבית שלה כאל 'הבית שאמא ואבא גרים בו'. לא נורא. היא גם הכריזה ש'נגמרה עונת הטילים' בעודה נופשת בבטחון המושב הצפוני.

בימים האחרונים נדמה שיש טיפ טיפה של הקלה מהחום. בערב כבר אפשר לנחש את הסתיו. שנת הלימודים התחילה, עוד רגע חגים. כל סימני הסתיו כאן. לפעמים אני מסתכלת על שתי הילדות שלי בהתנהלות היומיומית שלהן וממיינת התנהגויות. איך אחת נוטה להתלונן, נרגנת על פי אופייה, מחפשת שגרה ושקט. השניה שמחה, הווייתה נטועה בעתיד משמח (ביום שישי ניסע לסבתא! בגיל 9 תרשי לי לחצות את הכביש! אחרי הגן אפשר ארטיק?). אני רואה את הסימנים שלי באחת. את הנטיה לחטט עוד באוגוסט שנגמר, באיך רציתי שיהיה ובאיך הוא היה. אני מחפשת סימנים שיש בי גם מהשניה, לחיות עתיד אופטימי, לחייך כברירת מחדל. לקבל בברכה את אוגוסט ואת כל מה שיבוא אחריו, למרות שאין לי מושג מה זה יהיה.

 

 

ראש בחול.

מאז שהתחלתי לנהל את החפירה הנוכחית הפסקתי לשים לב לחדשות. לפני שהגיעו הפועלים הכנתי מחפורת ארוכה בעומק מטר, ובדקתי עם פיקוד העורף באיזה תא שטח בדיוק אנחנו נמצאים. מאז יש הכרזות על הפסקות אש, ויש ירי, ויש משבר הומניטרי ויש כל מיני דברים. אני לא מקשיבה. אני קמה בחמש ועשרים ומפלסת את היום בין ענני לס. אני מקדישה מחשבה לבירור המפולות מהקירות, ושמחה למצוא את הבסיס של קערת האבן השחורה שהתגלתה אתמול. אני בודקת שיש מספיק ציוד ושהוא תקין, סופרת עובדים ומגדרת מכשולים.

בבית אני משקיעה את עצמי בדברים חשובים: הערב רוקנתי את סל הכביסה שבמקלחת שלנו וגם את זה שבחדר הרחצה של הילדות. אחותי תבוא לבקר בארץ בתחילת ספטמבר. חברה זיעזעה אותי הערב כשסיפרה לי על מטרידן בחוג שלה באוניברסיטה ועל הנסיונות שלה לעזור לסטודנטיות. קרן מתה במפתיע והערב מתקיים ערב לזכרה.

יומיום נורמלי, כזה שיש בו דברים טובים, ודברים רעים, ודברים סתמיים. לחפור בחול אני יודעת. עכשיו אני מתאמנת על החלק של להשאיר בו את הראש כמה שיותר זמן. כל עוד לא אצטרך להטיל ביצים בכזה גודל, אני בהחלט מתכוונת לנסות את הפתרון של היענים.

מינהור בבארי

כישורי האפיה שלי בינוניים, בהערכת יתר (המוטו הוא 'העיקר הכוונה'), ובכל זאת כבר פעמיים השבוע אפיתי עוגות אישיות בתבניות הסיליקון הקטנות וציפיתי בשוקולד. האירועים הקטנים של היומיום ממשיכים: עוגה לחברה בעבודה ליום ההולדת. עוגה לחברה שעוברת דירה, בבוקר כשהיא על ארגזים כבר ואין מה לאכול עם הקפה. בכל הכוח אני מתמקדת בשגרת היומיום הקטנה שלי, יודעת שכל החיילים המתים הם צעירים ויפים ומחייכים ושאי אפשר לחשוב שהילדים העזתיים רק ישנים, כי רואים את הדם.

מדי פעם אני לא יכולה שלא לחשוב על המנהרות. אני נזכרת בשבועות שעבדתי בהם באזור בארי באביב האחרון. מוקדם בבוקר כשאני עוקפת את הקיבוץ לאורך הגדר שלו, אפשר לראות קיבוצניקים זקנים יוצאים להליכת בוקר נמרצת בשדות. הקיבוצניקים הצעירים כבר חוזרים בריצה לכיוון השער. השדות נראים ריקים לאחר שנקצרו. אני עוברת את כביש הבטון הבריטי וחוצה בזהירות את שבילי האופניים – למרות שבאמצע השבוע הם כמעט ריקים. הטרקטורים עובדים בתוך אפיק נחל הבשור. הגדר קרובה מאוד ממערב.

כשהפועלים מדמימים את הצמ"ה ויוצאים להפסקת אוכל, אני מתניעה את הג'יפ ונוסעת לחפש לי נקודה טובה. טובה היא כזו שיש בה צל ונוף, לאכול בה את ארוחת הצהריים שלי. לפעמים אני נשארת עוד קצת ומכינה קפה. לפעמים אני מנצלת את ההפסקה לנסיעה בשטח בין הערוצים החדשים מהחורף האחרון, לבין החורשות שהפקח המקומי משקיע בהן מאמץ קבוע.

אני יושבת במשרד שלי, הממוזג, ולא מאמינה ששוב אוכל לנסוע ככה בשטח. חושבת על השלווה המטעה של אזור בארי ועל סיכונים אפשריים מהאויר ומהאדמה. יש משהו מתסכל עבור ארכיאולוגים בידיעה על מנהרות. אנחנו רגילים לחשוב שתת הקרקע הוא שלנו לחפור אותו (או לפקח מקרוב על כל מי שחופר בו) והנה הופקעה האדמה מאיתנו. איך אני אוכל לנסוע שוב עם הג'יפ הקטן הכסוף בין השדות לואדיות, להיזהר לא לדרוס רוכבי אופניים, ולהסתכל על השמיים והתכלת האינסופית שלהם.

סבירות

מכיוון שזה כל כך לא סביר, עצרנו להסתתר מהאזעקה בצד הכביש ואז המשכנו לכיוון חנות הנעלים לקנות להן סנדלים, בלי להתעכב על הצרימה. סביר יותר היה לקנות סנדלי-אמצע-קיץ, בגיל שבו הן מצליחות לעלות מספר תוך כדי העונה, במבצע של 1+1. אחר כך הלכנו לגלידריה המועדפת (קפאסה). הקטנה בחרה משהו בורוד זרחני, הגדולה גלידה בצבע כחול-דרדסים, אבא שלהן מעדיף טעמים מפנקים (טירמיסו) ואני שתיתי מיץ גזר. זו התנהלות אחר צהריים קייצי הרבה יותר סבירה מאשר הטילים בדרך למרכז הקניות (ירוט אחד. שלוש נפילות בשטח פתוח) ולכן בערך התעלמנו מחלק הזה של הנסיעה.

שבוע שני and counting

בשבוע הראשון של המלחמה הזו הייתי כולי בלגן. הילדות נשלחו צפונה. המשכתי לעבוד כרגיל. לא הצלחתי להתרכז בדבר. לא הצלחתי להפסיק להתעדכן בחדשות. לא הצלחתי לישון היטב. ולא הבנתי במה שונה המבצע הזה מקודמיו, שבהם הייתי הרבה יותר מתפקדת ותקינה.

את השבוע השני – מיום שלישי האחרון – פתחתי בלקחת יום חופש ולנסוע להביא את הילדות בחזרה הביתה. למחרת הודעתי בעבודה שזה לא יהיה סביר לקחת על עצמי אחריות לעשרים וחמישה עובדים בשטח בימים כאלו* ומיד הסכימו איתי ודחינו את מועד התחלת הפרוייקט מעכשיו לעוד שבועיים. דיברתי עם הילדות על שלושת המרכיבים של ההגנה שלנו – האזעקה שאומרת לנו לתפוס מחסה, המקלטים בבית ובקייטנות שמספקים לנו מחסה וטילי כיפת ברזל הנפלאים. הכל הרבה יותר טוב. מערכות האיוורור בווטסאפ עובדות היטב – זו של המשפחה וזו של החברים בעבודה. חזרה השגרה שלי, שחלק גדול ממנה הוא תחזוקת הילדות. מתוך שהסברתי לילדות ברוגע שהמצב לא טוב אבל אנחנו מתמודדות היטב, נרגעתי גם אני.

רק מה שנהיה גרוע יותר הוא העלמותה של איזו אמונה פנימית, חסרת ביסוס של ממש, שיהיה פה טוב. שיהיה שלום מסוג כלשהו ונהיה עסוקים בשיתוף פעולה בסיסי ולא בנסיון להגיע עם הציפורניים זה לעיניו של זה. אני יושבת בהר עמשא, היער ממערב ומדבר יהודה ממזרח, ושומעת חדשות כל שעה. אני יודעת שהשקט של המקום הזה מטעה, כי כל אבן כאן יכולה להפוך לעילת מלחמה ברגע. אני יודעת ששקט השגרה שלי מטעה, כי בכל רגע יכולה לפרוץ עוד מלחמה. אני יודעת שמה שנתפס בעיני כאלימות איומה וכקיצוניות מטורפת, נחשב למתון. וזה רק הולך ונהיה גרוע יותר. כמה פעמים כבר אמרתי לעצמי שמכאן הדברים יכולים רק להשתפר, והם הידרדרו. נראה לי שאנחנו כבר לא עומדים על שפת תהום, אלא מזמן החלקנו לתוכו. לקח לי זמן להבין, אבל בימים האחרונים אני משוכנעת בזה.

 

 

 

 

 

*הנפילות שלא מיירטים, לשטחים פתוחים? אלו או המקומות שבהם אנחנו עובדים או המקומות שבהם הפועלים שלי גרים 😦

כולנו בבית. ככה צריך.

החזרתי אותן הביתה. כשבוטלו הקייטנות סבתא לקחה אותן אליה ועם סבא והדודה העסיקו אותן במושב השליו בעמק יזרעאל. נשארנו בבית, אבא שלהן ואני, לעבוד כרגיל, להתגעגע אליהן וגם להתענג על השלווה בהעדרן. זה מאוד הגיוני, להעזר במשפחה כשלילדות מבוטלות המסגרות וההורים עובדים כרגיל*. הגיוני גם להרחיק אותן מהאזור המתוח של אזעקות ונפילות אל האזור הכי רגוע בארץ בימים אלו.

יום אחרי שחזרו הקייטנות לפעול נסעתי להביא אותן בחזרה. שעה אחרי שהגענו הביתה הפסיקה את ארוחת הערב אזעקה. לקחתי את הצלחת של הירקות החתוכים וירדנו למקלט הביתי, וכך, בעת שנפלה רקטה במרחק של קילומטר בערך מהבית שלנו, אנחנו כירסמנו פלפל אדום ורצועות מלפפון. באותו הערב ישבתי איתן שוב במקלט, והבאנשי מייללת קרוב כל כך. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם ההחלטה להחזיר אותן היתה טובה או גרועה. את התשובה נתתי לעצמי בלילה, כשעברתי לכסות אותן (אני מכסה, הן מעיפות את השמיכה. ככה זה מאז שהיו בנות חצי שנה. אני עדיין מכסה) ואחר כך כיסיתי את עצמי והייתי הכי רגועה שאפשר. נדמה שזו הפעם הראשונה בשבוע שהצלחתי לנשום עמוק. הילדות פה, ישנו במיטות שלהן. אזעקות יבואו וילכו, ואנחנו נרד במדרגות אל המקלט שלנו ונעלה בחזרה אל המיטות שלנו. כולנו בבית. ככה צריך.

 

 

 

 

*הקטנת ראש מדהימה מצד פיקוד העורף: ביטול המסגרות של הילדים, התקהלויות וכיוצב' – אבל העבודה נמשכת כרגיל. ומי בדיוק נושא בנטל של הביטולים האלו? ההורים, שגם ככה תימרנו כדי לקחת חופש כשהקייטנה נגמרת והמעבידים שעובדים נלמים להם בפתאומיות. זו לא המלחמה הראשונה שבה זה קורה. בכל פעם שמדברים על חוסנו של העורף, אני חושבת על הורי העורף והתמרונים שלהם 😦

נחמה

אני מוצאת נחמה גדולה בשינון הדרך הנכונה להעביר מזון בעזרת צ'ופסטיק. בפיענוח סודות לוח השליטה של מתקני השירותים היפנים. בקריאת רשימות של 'עשרת הדברים שחייבים לראות בקיוטו'. הרי הנאה מהנסיעה יכולה להתחיל גם חודשים מראש.

המזגן דולק, וכאילו אין בחוץ יולי. הבית שקט, ואני מעמידה פנים שעוד לא הגיע הזמן לאסוף את הילדות מהקייטנות. אני אוכלת פופקורן ומתוודעת לעומק הקידות הנהוגות בין זרים ולמה שמאוד לא מנומס לעשות באוטובוס (לשתות מים. לדבר).

לא ככה אני רוצה את הקיץ שלי

בארבע ורבע אני לא אוספת את הילדות מהקייטנות, אלא מדליקה את המזגן בחדר. אני פותחת ספר ומיד מניחה אותו בצד לטובת נימנום. הסיטואציה נדירה וסבירותה נמוכה, והייתי אמורה להתענג עליה תוך שאני בודקת אם היא אמנם אמיתית. אלא שהילדות לא בקייטנות כיוון שבשש בבוקר קיבלנו הודעה שפיקוד העורף ביטל את כל הקיטנות והסבתא הנהדרת שלהן לקחה אותן אליה לעבודה ומשם למושב.

אנחנו אמורות להיות רגילות לזה כבר, הילדות ואני. כמה ימים של מתח (שלי) ותרגולי אזעקות (שלהן עם הגננת) ואחר כך כמה וכמה אזעקות, וכשפיקוד העורף מודיע על סגירת המסגרות סבתא אוספת אותן באהבה אליה לצפון. זו לא הפעם הראשונה שבה הן נוסעות ואני נשארת לעבוד, ובסוף השבוע נתראה. גם בלי קשר למבצעים ומלחמות, זו לא הפעם הראשונה שהן ישנות אצל סבתא בלעדי – הן אוהבות את זה מאוד וכבר שריינו לעצמן שבוע כזה באוגוסט.

אני אמורה להיות רגילה לזה, וכשיצאתי מהבית בשש ועשרים אל תוך ערפל סמיך לא הערתי אותן כדי להיפרד כדי לא ליצור דרמה מהעניין. אלא שמשום מה זה שובר לי את הלב שהקיץ הפך לכזה. בתחילת השבוע לקחתי אותן מיד אחרי הקייטנות אל הבריכה. כשהתעייפו מספיק אכלנו על הדשא ארוחת ערב של כריכים וירקות ופירות. לסיום הן בחרו ארטיק (לזו בטעם ענבים, לזו בטעם אננס) ואכלו תוך כדי פטפוט בלתי פוסק. חזרנו היישר אל מקלחת ולישון. ככה אני רוצה את הקיץ.

 

בפעמים הקודמות הסתדרתי די טוב עם המציאות הזו. גם טכנית, הסתדרתי היטב עם מציאת מקלטים והגעה אליהם בזמן וכל זה. גם רגשית, ידעתי שזה מצב מחורבן אבל החזקתי מעמד. לא יודעת למה הפעם אני פקעת עצבים כבר כמה ימים ככל שהמצב נהיה גרוע יותר. הבוקר עצרתי בתחנת דלק וראיתי שם טרנזיט מוכר – פועלים שעבדו אצלי בחפירות בעבר ועכשיו הם בדרך לחפירה אחרת. דיברנו קצת וסיפרתי להם שבעוד כמה ימים אני פותחת חפירה ואני מקווה שהם ישובצו אצלי. כשנסעתי משם תהיתי, ביני לבין עצמי, אם הם השתתפו בהפגנות של הימים האחרונים. אם האחווה של עבודה משותפת בשמש ובאבק חזקה מספיק בינינו. הילדות שיתרחקו מהבית וממני לכמה ימים, השכנים הבדואים שמשהו נסדק בינם לביני, הנערים הרצוחים, המבצע שאמור לעשות מה שאמורים היו מבצעים לפניו לעשות, חוסר היכולת לחיות כאן חיים סבירים ועם זאת גם חוסר היכולת להתנתק מכאן. אולי בגלל זה בכיתי כשנסעתי לתוך ערפל מאוד סמיך. בקושי ראיתי את הכביש בערפל הזה. אחר כך עליתי בכביש קטן ומוזנח להר עמשא ושם האויר הצטלל. ממערב הגבעות המיוערות של יתיר, ממזרח גבעות מדבר יהודה. מאוד שקט שם.

קונטיקט. תרגולת בטיחות. תרגולת שגרה.

נגה היתה חוזרת מגן הילדים בסן דייגו עם סיפורים שלקח לי זמן להבין. לקראת חג ההודיה היא דיברה על פינגווינים ותרנגולים (Pilgrim & turkey) וסנטה קלאוס, לדעתה, נמצא רק בסן דייגו וגר במרכזי קניות. יום אחד היא חזרה עם סיפור על תרגולת במהלכה כיבו את האור בכיתה וכל הילדים וכל המורות נכנסו מהר לחדר השירותים, נעלו את הדלת והיו בשקט בשקט. ניסיתי לפענח את הסיפור, להבין אם היא קלטה נכון את הסיטואציה ואולי אני צריכה להסביר לה את הדברים. אחרי שהבנתי, לא אמרתי לה כלום בעניין: זו היתה תרגולת למקרה שאדם חמוש מסתובב בבניין ויורה.

באותו היום קראתי עוד ועוד על התרחיש הזה. רוב הסיכויים, כך קראתי, שמדובר יהיה בגבר ושהוא נמצא במאבק משמורת על הילדים. לפחות זה מה שנפוץ בגני ילדים. אולי בבתי ספר הסטטיסטיקות אחרות. חשבתי עוד קצת על הדלתות הנעולות והכניסה עם תג שמסופק להורים והשומר החביב שמסתובב בשטח ועל האוצר שלי שלומדת להיזהר מסכנה שהיא לא מסוגלת לשער. ואז עשיתי מה שאני עושה בישראל, בכל פעם שיש פיגוע: מעמידה פנים שזה מאוד מאוד רחוק ממציאות חיי.

*

כשנגה חזרה הביתה בסוף 'עמוד ענן' משהות ארוכה בצפון, והשגרה הדרומית שלנו התבססה מחדש, היא שאלה אותי אם אפשר לגור במקום אחר. מקום שאין בו טילים. היא הציעה את המושב של סבא וסבתא ואת סן דייגו. חשבתי על טילים של חיזבללה שכבר הגיעו בסמוך למושב הזה, ועל תרגולי ההסתתרות מהורה חמוש, ועל פיגועי התאבדות בבתי קפה, וסופות שהורסות עיירות שלמות, ואוטובוסים מתפוצצים, ורעידות אדמה והפחד הכל כך אמריקאי מחטיפות ילדים, ועל שומר חמוש בכניסה לכל קניון. אין מקום כזה, אמרתי לה. בכל מקום יש בעיה משלו.

שאלתי את עצמי היכן אוכל לספק לה מקום בטוח לגדול בו. האם זה הוגן לגדל אותה כאן. האם זה סביר. האם זה מסוכן ואני כבר רגילה וקהה מכדי לשים לב. לקח לה כשלושה שבועות לאבד בהדרגתיות את סימני הטראומה ועכשיו היא כבר לא בוכה מרעשים פתאומיים ולא רצה לחפש מחסה כשעובר אופנוע בחוץ. היא רק שואלת אותי מדי פעם 'כאן יש טילים?' ו'היום יהיו טילים?'.

אני חושבת על ילדים שעבורם הסכנה הגדולה ביותר היא בבית. אני חושבת על בני גילה בעולם השלישי שהסיכויים שלהם לחיות חיים טובים כמו שלה הם אפסיים. אני יודעת שיחסית לרוב הילדים היא חיה חיים טובים ומוגנים. הלוואי שהייתי יכולה לתת לה יותר מזה.

*

החדשות על הטבח בבית הספר בקונטיקט עדיין זורמות ללא הרף. עוד ועוד גילויים על הנרצחים, על הרוצח, על המורות שהחביאו תלמידים כמו בתרגולת וחיכו איתם בחושך בשקט עד שהיריות יגמרו ואז עוד קצת. לא יאמן, אבל דברים כאלו באמת קורים. ביום כזה קשה להחזיק מעמד בהדחקה הרגילה, לפיה הילדים בטוחים ודברים כאלו לא קורים. והכי חשוב לא להתחיל לחשוב על ההורים שנשארו. אי אפשר לחשוב על ההורים שנשארו. אי אפשר לחשוב על חלקות ילדים בבתי קברות. כדי לגדל את נגה אני צריכה לחשוב על ילדים משחקים בפארק, על רכיבת אופניים עד שמחשיך, על חנוכיה צבעונית ועקומה שמובאת בגאווה מהגן.

חזרה לשגרה

מהמקום הקבוע שלי עם המחשב הנייד, ליד שולחן האוכל, אני יכולה לשמוע את הקטנה משחקת בחדר שלה ושרה או מדברת לעצמה. היא שמחה. הגדולה עדיין מסתובבת בבית ולא מוצאת לה מקום. שבוע וחצי הן לא היו פה. מהלילה הראשון של שלושה מטחים בתוך עשרים דקות שבו הן היו מחוץ לבית בעיר הקרובה ונלחצו מאוד. נסענו לצפון למשפחה. הן הלכו לגן הילדים המקומי ואני ובעלי עשינו משמרות – אחד איתן ואחד בדרום עובד, וכל כמה ימים מתחלפים.

הגדולה מסתובבת בבית. היא נכנסת לחדר שלי וצופה בי מקפלת בגדים מהמזוודה לארון. 'אני מכירה את הריח הזה. הריח שלך. ריח טוב, אמא. אני הולכת בכל חדר כדי להכיר שוב'. הקטנה מתמקמת מחדש בלי לעצור לרגע. היא יושבת לצייר ליד השולחן הקטן, ושולחת אותי לשים את המוצץ, השמיכה והבובה במיטה 'הם רוצים לישון, אני רוצה לאכול'.

פרקנו מזוודות, החזרנו מטענים לשקעים, הפעלנו את דוד המים החמים ואת מכונת הכביסה. בתוך עשרים דקות נראה שהכל חזר למקומו. מחר בבוקר אצא לגינה לראות איך הסתדרו הצמחים שלי עם הפסקת ההשקיה לשבוע ואחר כך מיד שבר ענן רציני. מחר בבוקר הן ילכו לגנים שלהן, כאן במרחק כמה דקות הליכה, ואני אסע לעבודה להמשיך מהיכן שהפסקתי.

כשעבר אופנוע בחוץ הגדולה רצה אלי 'זה שוב אומר על טילים?'. עניתי שלא, שזה רק אופנוע. בימים האחרונים ניסיתי עליה כל מיני עצות מהאינטרנט לילדים שמגלים חרדות מהמצב. ציורים, משחקי דמיון, סיפורים, שיחות. כלום. נראה שדבר מכל זה לא משנה את ההרגשה שלה. היא משתפת פעולה יפה, אבל מדי פעם מזכירה לי שהיא בחיים לא רוצה לשמוע עוד אזעקה ואם זה יקרה היא תבכה ותבכה ותבכה. לפחות היא הפסיקה לבכות מכל רעש פתאומי. היא רק באה לקבל חיבוק. הם בטח יעסקו בזה בגן בימים הבאים. אני אמשיך לחפש את המרחב המוגן בכל מקום שאסתובב בו. חזרנו לשגרה.