ארכיון
נאקה
לפעמים הנסיעה בין אתרים בשטח מספקת מפגשים. היום זו היתה נאקה. במרחק מה מעדר כבשים ומהרועים. עמדה על השביל וחירחרה לעברי בקול גדול. לא ראיתי בכר בסביבה, אבל היא נראתה תקיפה וקצת כועסת. וגם נשמעה כאילו היא מעשנת כבדה. סגרתי את החלון והתרחקתי ממנה, מאפשרת לה לחזור לעמוד במרכז השביל. מלכת השביל.
צהוב וחום. קצת בורדו.
מרחוק אפשר לראות שהטרקטור חופר תעלה, אבל קשה לדעת עד כמה הוא קרוב לתל עצמו. אני מחפשת דרכים נוחות בשדות ריקים כדי להגיע אליו ולחטט בתעלה. הכל כבר נקצר או נקטף. לס שהרוח הביאה מכסה את השדות האלו, אבל כשאני מגיעה לתעלה שהטרקטור חפר אפשר לראות עד כמה האדמה מתחת לשכבת הלס היא חומה וכהה. אדמה של חקלאות, לא אדמה של הנגב.
בתוך כל החום והצהוב המאבק יש נקודות בבורדו
שאריות הפלפלים החריפים מהקטיף. התמונה לא מדייקת, אבל בשטח הם אדומים ונראים סכנה של ממש. בטח על רקע החדגוניות השלטת.
אפשר היה לחשוב שזה הנגב, אבל מבחינתי כל מקום שיש בו, מתחת לשכבה דקיקה של לס, אדמה חומה כהה וכבדה שאפשר לגדל עליה חיטה – אינו נגב.
הגבעות של לכיש
קל להבין את השיקולים בעצירת השריפה. עצרו אותה מלהגיע לגידולים החקלאיים, מלהגיע למושבים, מלהגיע אל החורשות. זה דרש שעות של מאבק, מכוניות ומטוסי כיבוי וחפ"ק על הגבעה וחסימת כבישים ליתר ביטחון. השריפה כובתה וגם התלקחותה מחדש למחרת – כובתה.
נשרפו הגבעות הרכות שעליהן יש מעט עצים ושיחים והרבה עשב ואבנים. הבקר משוטט עליהן בנינוחות של מי שלא יודע מה יהא בסופו. אני יודעת ששטחי מרעה משתקמים הרבה יותר מהר מבתים, חורשות ומטעים. אני יודעת שקשה מאוד לכבות שריפות על הגבעות האלו, עם דרכי הגישה הלא כל כך נוחות ועדיף להשקיע משאבים לפי סדר עדיפויות. אבל קשה להגיע למחרת בבוקר ולראות שטחים גדולים שחורים.
החסידות שמחו. יומיים הן כיסו את צלעות הגבעות, אוכלות את השאריות הצלויות של חיות הבר ותופסות את מי שמחפש לעצמו בית חדש. על הכביש נדרסו צבים ונחשים. אחרי יומיים, בשעת צהריים, החסידות המשיכו בדרכן. פה ושם נשארה אחת להמשיך להסתובב על הגבעות. אני מקווה שתישאר לה ארובה נוחה לקינון באירופה.
הגבעות הרכות של אזור לכיש הן היום פריפריה שמעטים מסתובבים בה. היו תקופות שנחל לכיש, האדמה הטובה ושפע המרעה משכו אוכלוסיה גדולה. על כל גבעה יש כאן אתר. אני עובדת בואדיות ובודקת שהטרקטורים לא חושפים במקרה עוד אתרים. לשמחתי, הם לא פוגעים בכלום. כמו היום גם אז: גרים על הגבעה ומשאירים את השטחים הנמוכים לשדות.
החקלאים של לכיש מגדלים ענבים. זו העונה של הסמדר:
בקיץ נקנה אותם תחת שם המותג והם יהיו מתוקים וטעימים. מדי פעם אני עוזבת את הטרקטורים לענייניהם ונוסעת בין הכרמים. משוחחת עם חקלאים בני שבעים שהשכימו לעבודה בכרם. מניסה איזה צבי שנמשך אל הגפנים הרכות:
או נמיה שאוכלת קיפוד (לא. לא צילמתי). על עץ אחד גדול בין שתי חממות גפנים תלויה נדנדה. אני שואלת את עצמי מי בא להתנדנד מתחת למכנף הנאה הענק הזה.
אביב מצהיב
האביב בשפלת יהודה הדרומית הוא המעבר ההדרגתי מירוק לצהוב. הילדות חוזרות מהגן עם חזון אביב של דיסני, אבל אצלנו ירוק ופורח בעיצומו של החורף והאביב הוא עונת הצהבה. משום מה נזכרתי ברקפות שפורחות באוגוסט בכפר הקטן סולדיס, שבאלפים האוסטריים, וכמה הופתעתי לזהות אותן שם.
פסיפס של שדות שנקצרו ממש עכשיו או כבר לפני כמה ימים. עצים שעכשיו מתחיל הזמן שלהם להיספר עד המסיק בתחילת הסתיו אחרי הגשם הראשון. הגדר מפרידה היטב ואני יודעת שהיא זו שאיפשרה לי לראות את להקת הצבאים שצילמתי בחורף קילומטרים ספורים מנקודת הצילום הזו ושמקלה עלי את השיטוט כשאני לבדי.
הגבעה היפה שחפרתי בה חורף אחד אחר כבר נחתכה על ידי D9 לטובת מבני רפתות ארוכים ואפורים. העצים שהיו שתולים עליה הועתקו לואדי הקרוב. הממצאים ארוזים אצלי בארגזי קרטון. גבעות יפות אחרות נמצאות בשלבים שונים של אכלוס ולעת עתה הן הפכו מיופי צרוף לדמויות-מחצבה בקרקע הפצועה שלהן שיקח לה שנים ארוכות להעלות קצת ירוק. בתים בסגנון עכשווי נבנים והזויות הישרות מספרות סיפור מאוד מודרני אבל מהדהדות במפתיע את הגגות השטוחים ואת מנעד הצבעים של הגבעות ממזרח מעבר לגדר.
חופשת הקיץ נגמרה
חופשת הקיץ נגמרה. כל כך מהר מוחקת השגרה את הימים הנינוחים בבית עם הילדות. את חופי הים, גני החיות, הבריכות, ציורי גואש בחצר, שתילת פרחים סגולים וצהובים, גינות המשחקים, מדורה בחצר, קמפינג בחוף הכינרת וסתם כך להיות במזגן במנעמי הבית.
הריצה התמידית אחר הלו"ז סחפה את כולנו. הן צריכות לעכל ולהסתגל לגנים החדשים, שהם דומים וקרובים לקודמים ובכל זאת יש להתאקלם. אני שוב באבק ובחום, מתארגנת בתוך הפרוייקט הנוכחי שלי ושוב רואה יותר זריחות משהייתי רוצה.
הקופיפות מטפסות גבוה משחשבתי שהן יכולות:
ביום הראשון של האביב
ביום הראשון של האביב צילמתי את פריחת החורף בשולי הדרך. הדרך מובילה, לאורך כביש 40, אל החפירה שלי שבה נרמסת הפריחה הזו תחת גלגלי מריצות וסוליות נעלי עבודה. מיד בשולי אזור הפעילות הפריחה עולצת, מוזנת מהשפע הלא רגיל של גשם בחורף הזה.
ככה זה בצפון הנגב: הפריחה היא חורפית. עוד רגע יתחיל האביב וכל הירוק והפורח יקמול.
Happy 4th
מצעד יום העצמאות האמריקאי בעיירה הקטנה אידלווילד (Idyllwild) מזכיר באופן חשוד את תהלוכות הטרקטורים במושב בחג השבועות, רק שבמקום מגוון טרקטורים, טרקטורונים, מכוניות-גולף חשמליות של הקשישים ומה לא, התושבים נוסעים על כלי רכב, בדגש על עתיקים במיוחד. את מקומן של חבילות החציר וקישוטי הירק הרענן תופסים קישוטי נייר בצבעי כחול-אדום-לבן ואפילו ראיתי 'מכונית ילדים' בדיוק כמו טרקטור הילדים במושב, ללמדנו על ענפי ייצור מקבילים.
הכל מתחיל קצת לפני המצעד, כשתושבי העיירה – העשרות הבודדות שאינם חלק מהמצעד עצמו, לפי חישובי -תופסים מקום לאורך הכביש הראשי. אנחנו מצטרפים אליהם – תיירים שמנצלים את הסופ"ש הארוך של החג לטיול בהרים המיוערים והיפים שלהם. אחרי שמצאנו קצת צל, הסתכלתי מסביב וסוף סוף הבנתי מי לובש את הבגדים בצבעים ובדגמים של הדגל.
המצעד התחיל במכוניות בתפקיד: מכבי אש ואמבולנסים. מצוחצחים, מאויישים ומפעילים כולם סירנות מחרישות אוזניים. אחריהם מכוניות עתיקות יותר ופחות.
והמתוקה הזו:
תהלוכה של כלי רכב צבאיים מימי מלחמת העולם השניה וכמו שהודיעו השלטים – גם כמה משורדיה:
לא כל המכוניות עמדו בתלאות הזמן היטב:
תלת-אופנוע על שלושת רוכביו:
וגם מתנדביה המסורים של יחידת החילוץ, שמצאו מישהו לסחוב באלונקה שלהם:
מדי פעם נזרקו על הקהל סוכריות, שרשראות וכדורים. הילדה היתה מאושרת.
חוף הים האהוב עלי בסן דייגו
בחוף היפה ביותר בסן דייגו התאהבתי ביום השלישי בעיר. מוכי ג'ט לג ומותשים לחלוטין מהמירוץ אחר דירה-ריהוט-חשבון בנק-קניית רכב-תחזוקת הילדות, נסענו לשעה אל הים. הטיילת בלה הויה קוב (La Jolla Cove) פרושה לאורכו של חוף סלעי ויפיפה. בשעת ערב האור הרך נפרש על המוני כלבי-ים שתפסו לעצמם כל סלע שבולט בין הגלים, שקנאים חולפים על רקע השקיעה, כמה צוללנים יוצאים מהמים הקרים ומטפסים את החוף ועל הטיילת מקומיים ותיירים מתהלכים בשלווה. אפשר לא לאהוב?
הטיילת של לה הויה קוב משתרעת לאורך הים. מצד אחד שלה דשא מטופח ועליו מקומיים ותיירים פורשים שמיכה ומביטים אל הים, זורקים פרזבי, משתזפים. מהצד השני צוק היישר אל האוקיאנוס. ובאוקיאנוס המוני כלבי ים. חלקם שוחים לפה ולשם, חלקם שרועים כבדים וחלקים על הסלעים. שקנאים גדולים עפים בטור מסודר נמוך מעל הים. ציפורים רעשניות מתגודדות על הצוקים, מעל הקו של כלבי הים. פה ושם אפשר לראות במים דולפין או צוללן שעלה רחוק מהחוף. טור של קייקים משייט אל תוך הנקרה הגדולה ויוצא מהצד השני.
כלבי ים על הסלעים, מעליהם הציפורים.
לאורך הטיילת, על כל סלע נחים כלבי ים. תראו את המעקה מימין – כמה הכל קרוב.
לאורך הטיילת הדשא ושתי יונים שעוד לא ברחו מהילדה.
אפשר לרדת במדרגות אל קו המים, לבדוק את החול או לטבול רגליים.
אביב בלה הויה קוב
רואים ברקע את גבו הגדול של כלב הים?
שנה, מסתבר, זה מעט מאוד זמן
הגעתי לסן דייגו בספטמבר האחרון. בעוד שלושה חודשים תיגמר שנה של פוסט-דוקטורט ויגיע הזמן לחזור ארצה. כל כך אינטנסיביים היו החודשים הראשונים של ההתארגנות המשפחתית, הלם ההגירה, אינספור הסידורים, ההיכרות עם האוניברסיטה החדשה, הקמת המעבדה שלי וקידום הפרוייקט. אחר כך באה תקופה של שגרה, שבה אפשר היה סוף סוף לנשום קצת, להתקדם היטב בעבודה, להקשיב לילדה מפטפטת באנגלית ולראות את התינוקת לומדת ללכת. פתאום מגיע הסוף. ואני – רק לפני רגע התחלתי להרגיש כאן בבית. רגע לפני שאעזוב את העיר היפה הזו, על חוף האוקיאנוס ובגבה הרים ומדבר, אני רוצה להיזכר בחוויות מהשנה הזו. לשמר עוד קצת את טעמן.
שנה, מסתבר, זה מעט מאוד זמן. מההתחלה התכוונתי לפתוח בלוג ולתאר את החוויה הזו. האישית, המשפחתית, המחקרית. את הטיולים, את חדוות הגילוי של המקום החדש, את כל מה שלמדתי על החיים כאן ויוכל אולי לעזור למי שיעשה מסלול דומה. מפה לשם, רק ברבעון האחרון של השנה כאן אני מתחילה. אז הנה, אני מתחילה.
בחזרה מעיר הסיגלון 